יום חמישי בערב, אני יושב בסלון שלי, בקבוק בירה ביד אחת, שקית צ'יפס ביד השניה ושום דבר לא מצליח למחוק את החיוך מהפרצוף שלי, אפילו לא זה שייצור כמו דיוויד בקהאם מרוויח ביום את מה שאני לא ארוויח כל החיים שלי. למה, תשאלו? ובכן, לי ולטום בריידי יש דייט ראשון בעוד שלושה ימים ובמשך ארבעת הימים הבאים, אם לא תאבדו את הסבלנות, אני מבטיח להביא את כל הפרטים העסיסיים (למרות שאני יודע שטום הוא בחור טוב ולא נותן לאף אחד לעבור את בסיס שני בפגישה הראשונה)
הכל התחיל ביום שני בבוקר, כשההנג אובר ממשחקי הפלייאוף התחיל להתפוגג וקבוצת הפלאג פוטבול של אוהיו סטייט התכוננה למשחק האליפות שלה מול פלורידה, כששתי העובדות הבאות שוטטו להן בחלל מוחי:
א' - הניו אינגלנד פטריוטס משחקים אצל הסן דייגו צ'ארג'רס ביום ראשון הקרוב
וב' - סן דייגו נמצאת מרחק 5 שעות נסיעה ממקום מגוריי.
זה לקח לי עוד שעתיים-שלוש להסיק את המסקנה המתבקשת אבל באיזשהו שלב ירד האסימון (אתם חושבים שהנוער של היום יודע בכלל מאיפה הביטוי הזה מגיע? מעניין אם בעוד 100 שנה כשההתנחלות הישראלית הראשונה על מאדים תבין למה היצורים הירוקים הקטנים נלחמים בהם, הם גם יגידו שירד להם האסימון) והגעתי למסקנה הפשוטה, שאני רחוק שכנוע של י' וקניית זוג כרטיסים מלראות את הקבוצה האהובה עליי משחקת בפלייאוף מול השחקן הכי טוב בליגה. אז את י' לא היה קשה מדי לשכנע, היא תמיד שמחה לטייל (האמת, יש לי הרגשה שיש לה משהו כלפי טום בריידי. טוב, אפשר להאשים אותה?) אבל החלק השני התברר כמשימה לא פשוטה בכלל.
השלב הראשון בחיפוש היה טריוויאלי, אפילו למוגבל כמוני. פותחים גוגל, מקישים את המילים "סן דייגו כרטיסים פלייאוף" (אתם לא מתים על איך האינטרנט מאפשר לנו לחזור לגיל שלוש ופשוט לוותר על מילות קישור בכלל? זה רק עניין של זמן עד שכולם ידברו כמו עולים חדשים, אני אומר לכם) ומקבלים 300 אתרים שונים שבהם אנשים מוכרים כרטיסים, כולם פחות או יותר באותו מחיר - גבוה מדי.
אני מניח שעד עכשיו כבר הבנתם שקליטה מהירה זה לא בדיוק הצד החזק שלי, אבל גם בן אדם עם איי-קיו של ביל ביליצ'ק ייתקשה להבין את תרשים האיצטדיון של הצ'ארג'רס. בכל איצטדיון סטנדרטי, היציעים התחתונים מתחילים בספרה 1, אלה שמעליהם בספרה 2 וכך הלאה עד ליציעים של אלה שלא היה להם כסף למשהו שממנו ממש רואים את המגרש (או במילים אחרות - כושים והיספנים), בדרך כלל מתחיל ב-4 או 5. לא בסן דייגו. לא, הם מתוחכמים. היציע התחתון נקרא "שדה", השני נקרא "פלזה", השלישי כבר שכחתי והרביעי - "נוף". נו, לפחות הם מונעים ממך את האכזבה - אתם הבאים בשערי יציע זה אבדו כל תקווה (לראות את הק"ב), אתם פה מקסימום כדי לראות את הנוף.
בכל מקרה, אחרי חיפושים חוזרים ונשנים, הגעתי למסקנה שאו שאני הולך לשלם הרבה כסף בשביל לשבת עם שאר ההיספנים או שאני הולך לשדוד בנק בשביל היציע התחתון. לא נותרה ברירה והחלטתי שזה בדיוק הזמן להתחיל להפעיל את הקשרים הענפים שיש לי על מנת להשיג כרטיסים זולים. אז שלחתי מייל ליובל גפן. וחיכיתי.
...וחיכיתי
...וחיכיתי
בינגו! בינגו!
ואז נזכרתי באתר הזה, סוד שמור בקהילת ההייטק שמישהו סיפר לי עליו פעם בשקט, מקום קוראים אותו eBay. ובכן, על אי ביי (אתם תסלחו לי שעברתי לעברית, כל האלט-שיפט האלה ממש מתישים אותי. מי קרא לי עצלן, מי?) שמעתי כמו כל אחד בעולם כבר לפני שנים, אבל בגלל קשיי המשלוח לישראל מעולם לא ניסיתי אותו, עד שלפני מספר חודשים כשא' ואני רצינו ללכת למשחק של הקרדינלס הוא חשף בפני את נפלאות האתר המדהים הזה. אני מוכרח להודות, זאת היתה אהבה ממבט ראשון. מעולם לא הייתי איש של הימורים - כשביקרתי בוגאס הימרתי באיזה 50 דולר וגם זה בסלוט משין יחד עם כל הזקנות. אני אף פעם לא ממלא טוטו וההגרלה היחידה שזכיתי בה היתה מספרי מוות בצבא. הדבר היחיד שהייתי מוכן לעשות היה התערבות מדי פעם וגם זה בדרך כלל לא היה על כסף (מכירים את החנונים האלה שהיו מתערבים על "צדק"? כן, זה אני. הכסף לא היה חשוב, אני פשוט רוצה לצאת זה שצודק).
אבל אי ביי? זה הדבר בהא הידיעה, אפילו בשביל טיפוס שמרן כמוני, ולא רק בגלל שאפשר למצוא בו כל דבר. אתה מכניס מחיר למוצר ואז בוהה במסך עד תום המכרז, כוסס ציפורניים ומרפרש כמו מטורף בתקווה שאף אחד לא ישים מחיר יותר גבוה. אין דרך יותר קלה מזאת כדי לקבל זרימת אדרנלין בכל הגוף. וכשמישהו כן שם מחיר יותר גבוה? ובכן, אז אתה צריך לקבל החלטה - האם אתה מעלה את המחיר? בכמה? וכל זה תוך שניות ספורות. בחייאת, אם היתה לי יכולת קבלת החלטות כזאת מהירה, לא היו מעיפים אותי עוד לפני המיונים לטייס.
בכל מקרה, התחלתי לשים הצעות (בידים בלשון המומחים) על כרטיסים מכרטיסים שונים. בהתחלה שמתי בידים על מכרזים שעמדו להיסגר בעוד שעתיים והייתי מאושר שההצעה שלי נמוכה משמעותית משווי הכרטיס רק כדי להתאכזב כל פעם מחדש כשמישהו העלה את המחיר 5 דקות לסיום. אני חושב שלקח לי שלושה, ארבעה נסיונות לפני שהתחלתי להבין שכנראה אף אחד לא ממש מציע ברצינות עד שמועד הסיום ממש מתקרב (אמרתי או לא אמרתי שאני לא קולט מהר?). בשלב הזה התחלתי לנסות להציע הרבה יותר קרוב למועד הפקיעה אבל יומיים של ניסיונות העמידו אותי על סף שבירה, כשאיכשהו מישהו תמיד גונב לי את הכרטיס מתחת לאף או מעלה את המחיר לסכום שלא הייתי מוכן לשלם.
סימני ייאוש התחילו להתעורר בי וכשביום חמישי בבוקר הגיע המייל מגפן שאני יכול לשכוח מהקשרים שלו (כן, ולחשוב שהאמנתי שאוהד USC באמת יוכל לעזור לי. ביל בליצ'ק ייתן מחמאה לאיש תקשורת לפני שאיזה טרוג'ן יעשה לך טובה) כבר הודעתי לי' שהיא חופשיה לעשות תוכניות לשבת כי לסן דייגו כנראה כבר לא נגיע.
בצעד נואש החלטתי להיכנס בפעם האחרונה לאי ביי וכשראיתי מכרז שעומד להיסגר עם מחיר שנראה סביר, אמרתי - מה כבר יכול להיות, והכנסתי סכום משלי, כשיש פחות או יותר עוד 3 דקות לסגירה. מה אני אגיד לכם? 3 דקות זה ה-מ-ו-ן זמן. אני חושב שריפרשתי את הדף כל כך הרבה פעמים שכפתור ה-F5 שלי כבר נתלש מהמקלדת. ואז קרה הנס - וירוק הופיע על המסך. זה אולי לא המקום הכי טוב באיצטדיון, אולי הילדים שלי לא יוכלו ללכת לאוניברסיטה בגלל הסכום ששילמתי עליו, אבל למי אכפת. עכשיו נשאר רק להחליט מי לובש את החולצה של בריידי ומי את זו של ברוסקי וקדימה. סן דייגו, היר וי קאם!