בכיינים, נמאסתם

"אם היה לנו את גוסו גוסו בהרכב מתחילת העונה, היינו בראש הטבלה", אמר אלי כהן, האיש שהחתים במכבי ת"א את הקשרים האחוריים איוון ראזיץ' וגיא שמיר, ייבש את תמיר כהן, שיחרר את גיא מנשרוב מהנוער, ובעיקר לא התעקש על הקשר מחוף השנהב מול בעל הבית שלו. "גורמים במכבי חיפה מביעים אכזבה מיכולתם של הזרים", נמסר ממקורביו של רוני לוי, האיש שבקיץ בחן וצירף לשורותיו את שאבייר אנדרסון, שעלותו שקולה לחצי מתקציבה של הכח ר"ג. "היינו צריכים לחזק את הסגל בתחילת העונה", ביקר ניצן שירזי את יכולת שחקניו, כאילו לו לא היה חלק בקבלת ההחלטות המקצועיות.

הבושה מתה. מאמני הכדורגל, עם פאסון של אנשי מקצוע מכובדים, נעמדים מול מצלמות הטלוויזיה, מפריחים לאוויר תירוצים, מסיטים את האש מעצמם בניסיון נואש להציל את הקריירה. אפילו מכיוונו של יוסי מזרחי, האיש שיש לו הכל, נשמעו טרוניות על הצורך בחיזוק. לבסוף הוא הנחית שני חלוצים זרים, תוספת להתקפה שכוללת את טוטו תמוז, ברק יצחקי וז'ואנו פינטו. אז מה אמורים להגיד אזובי הקיר? בחוסר אתיקה מקצועית הם מאשימים את השחקנים, את ההנהלה, את ההתאחדות, את האוהדים, את הכסף של גאידמק. מדובר בתופעה ישראלית ותיקה ומוכרת, שמקורותיה בצמרת צה"ל ומערכת הביטחון – אף פעם אל תיקח אחריות, תמיד תמצא מישהו אחר להאשים. עדיפות עליונה לש"ג.

"השחקנים הגיעו לחוצים", הסביר השבוע יוסי מזרחי את חוסר הסדר בהתקפת בית"ר ירושלים, כאילו לו אין חלק בכך, כאילו הוא צופה מהצד בהתרחשויות, מנסה להסבירן באובייקטיביות. מה מונע ממאמני הכדורגל שכביכול עוסקים במשחק היקר להם מכל לקחת אחריות על יציר כפיהם?

אלי גוטמן, לדוגמה, סימל יותר מהכל את האווירה הפושה בענף. הוא בעצמו הספיק להיות המאמן השלישי של הקבוצה טרם נפתחה העונה. באווירה הזאת הוא נכנס לתפקיד וקיבל לידיים מכבי נתניה חדשה: גרמנייה, משופצת, במצב מצוין, עדיין עם הניילונים על המושבים; שטראובר היה השוער המצטיין מהעונה שעברה, שכטר ההבטחה הגדולה בחוד, אנסומבו חיזק את הקישור האחורי, סטרול, בן דיין ומרין להגנה.

אבל גוטמן, שניצח את האלופה במחזור הראשון, המשיך להתלונן. בראיונות הוא טען בנחרצות ש"עם הסגל הנוכחי המקסימום שאנחנו יכולים לשאוף אליו זה מקומות 5-8", אותו הישג של נתניה בשנה שעברה עם תקציב נמוך בהרבה, עם אבי פרץ, קרופניק וימפולסקי. בסוף גם ליאמר זה עלה על העצבים, וההתבכיינות פלוס כדורגל מתגונן, שדואג קודם כל לתחת של המאמן, עלו לגוטמן בתפקיד. המאמן מקפריסין סבר שלדאוג לעצמו זו טקטיקה לגיטימית, שמקובלת על האוהדים והבעלים כאחד. הוא טעה.

ניצן שירזי המשיך במגמת ההתנערות מאחריות. בתחילת העונה בני יהודה שחררה את אטצ'י, גפני ומשה ביטון, ובמקומם הביאה את דומב, אבו סיאם וליאור אסולין, ללא ספק תחליפים הולמים. שירזי אומנם סירב להתנער מאחריות על הכישלון, אבל גם דאג כל הזמן לרמוז שהאשמה היא דווקא בשחקנים. "הייתי צריך להזרים דם חדש", אמר המאמן בהבעת חוסר אמון גלויה בסגל הנוכחי, "אני מתכנן שינויים גדולים בינואר, אביא שחקנים תמורת אחרים שישוחררו". לאן נעלמה היומרה להעניק ביטחון לשחקני הספסל? איך הם אמורים להגיב לאמירות מהסוג הזה?

"כשמאמן מעביר ביקורת על שחקנים שלו בתקשורת, הרבה פעמים הכוונה שלו היא לזעזע אותם, לתת להם תמריץ פסיכולוגי, זה לא מרוע לב", מסביר אלון מזרחי, "אבל גם אם למאמן יש חלק בכישלון, נדירים הם אלה שמודים בטעויות שלהם".

שירזי הצעיר הוא מדור המאמנים שעברו השתלמות דרך עמדת הפרשן. על מנת למצוא חן, וכמובן גם מתוך הרגל, המאמן-פרשן הוא מעין דמות שאומרת את האמת, גם אם היא לא מקפלת בתוכה עד הסוף את מושג האחריות האישית.

"זה באמת דיבור שהשתרש בשנים האחרונות עם ריבוי הערוצים והשידורים", מסכים מאיר איינשטיין עם התופעה, שמוכיחה שלא חייבים לשבת לצדו של השדר כדי להגג בחוסר אחריות ובחוסר אובייקטיביות. גם למאמנים מותר.

כך גם נוצרה המוטציה המושלמת בעלת שני הראשים: יצחק שום ושלמה שרף. מאמן הפועל ת"א מחזיק סוכן אישי בתקשורת במשרה מלאה, שלמה מ"היציע", חברו הוותיק שתפקידו הוא לשמור לו על האינטרסים. היום שום כבר לא צריך להגיד כלום. שלמה יתקוף בשבילו את ההנהלה, את התקציב הזעום, את היכולת החלשה של יוליץ' ואוגבונה. המאמן, שבנה במו ידיו את הסגל, נשאר נקי, חף מטעויות. אחר כך הוא יגיד קבל עם ועדה שאין לו שום בעיה עם ההנהלה, אבל כולם יודעים את האמת. שמענו אותה מהפרשן שלמה. זה עדיף על הפרשן שום.

בעולם שנשלט על ידי התקשורת, דעת הקהל היא חזות הכל. פעם היה רק את גרנט, אבי שיטת הספינים, שבשיחות פרטיות עם עיתונאים היה מנווט את הלך הרוח הציבורי. היום לכל שחקן נוער יש מקורבים, עסקנים, סוכנים. מאמן בליגה ידבר 40 דקות בטלפון עם כל עיתונאי שיתקשר אליו, רק כדי שאחר כך הוא יוכל לכתוב ש"X הוא גאון כדורגל". מאמן אחר ידאג להדליף לתקשורת פרטים אינטימיים משיחות שלו עם הבעלים, כדי שכולנו נדע שהוא קורבן ודברים נכפו עליו מלמעלה. מקורביו של אלי כהן יספרו לנו שהוא משתוקק לחיזוק, וכמה הוא מסכן שלוני לא פותח את הארנק.

כולם ידאגו שנדע עד כמה הם מושלמים וצודקים, ואם רק היו נותנים להם דברים בדרך שלהם, העולם היה מקום טוב יותר. אבל הוא לא. הכל רקוב. ונחטא לאמת אם לא נזכיר באותה נשימה גם את ההתפרצויות האחרונות של ז'וזה מוריניו, המאמן הכי מפונק בעולם, כלפי הקבוצה אותה בנה בעצמו. רק בניגוד לאלי כהן, המשרת בחוסר היומרות את גישת הבעלים, הנהלת צ'לסי מיד התכנסה לדון במצב ובתום ישיבה רצינית הודיעה למאמן המוביל בעולם כי כדאי לו לסדר את הבלאגן ומיד, אחרת מעמדו בסכנה.

אבל בישראל המאמנים הפכו לתבוסתנים. הם מוותרים על הניסיון להצליח, לכן מרבית הפעילות הספורטיבית בישראל מתרחשת על דפי מדורי הספורט, מאחורי הקלעים, בשיחות פרטיות, רק לא על מגרש האימונים. מאמנים בכירים שוכחים מהו תחום אחריותם ופשוט מעדיפים שהקהל ישפוט אותם בתור פרשנים. כשתבקשו מהם קבלות הם יעמדו מולכם מדושני עונג, ויגידו: "הלא אמרתי כבר בתחילת העונה – חיפה/בית"ר אלופה. בלי חלוץ, קשר, בלם ושוער אני לא יכול לעשות יותר מזה". ככה זה כשהשריר הכי עמוס הוא שריר הלסת.