כמו בכל שנה, גם דצמבר-ינואר הנוכחיים לוו בויכוח המתמיד: פלייאוף או לא פלייאוף כדי לקבוע את אלופת הפוטבול של הקולג' האמריקאי. פופוליסטים שתומכים בפלייאוף יציגו לראווה את מקרה בויזי סטייט (שהמשחק שלה נגד אוקלהומה היה הצגה הטובה ביותר בפסטיבל החודש האחרון), הקבוצה היחידה שסיימה ללא הפסד. שוללי הפלייאוף יטענו לפגיעה בלימודי האתלטים (רייט!!) ולעובדה החשובה באמת, זאת שאין לה אח ורע בשום ענף אחר: בקולג' פוטבול כל סופשבוע הוא פוטבול.
אבל אם הפלייאוף היה זקוק לדובר אמיתי הרי שהוא לא היה יכול לקבל במה גדולה ומוארת יותר מה"גמר" שבו השפילה פלורידה את אוהיו סטייט הפייבוריטית. השיעור הגדול ביותר מהמשחק הזה הוא שאין שום יכולת להעריך, בהיעדר אינדקס ברור ומוחלט, מהם הבדלי הרמות בין אוהיו סטייט לפלורידה. יכולנו להבין, לדוגמא, על יחסי הכוחות בין אוהיו סטייט לדרום קליפורניה על סמך תוצאות המפגש של כל אחת מהן עם יריבה משותפת (מישיגן).
אבל מי ששם את אוהיו סטייט כפייבוריטית לא עקב השנה אחרי ליגת האס.אי.סי (או שסובל מצפוניות יתרה). טרוי סמית', הקוורטרבק המבריק של אוהיו סטייט ומי שזכה בתואר שחקן השנה, צבר את המספרים שלו ואת רוב נצחונותיו נגד ההגנות של ליגת הביג-טן, שהן הגנות של הילוך איטי לעומת המהירות הממוצעת של ההגנות בליגת האס.אי.סי. המפגש המביך שלו מול פלורידה הוכיח עד כמה הפער בין האס.אי.סי לביג טן (או שאר הליגות) גדול.
פלורידה לא היתה הצגת יחיד: אל.אס.יו פוררה לרסיסים את מוטציית נוטרדם, אובורן ניצחה את פלורידה בעונה הרגילה, ארקנסו (בכיכובו של דייויד מקפדן) נמצאת בטופ, ג'ורג'יה וטנסי גם, ובעוד שנתיים כשמלאכת השיקום של סטיב ספרייר (דרום קרולינה) וניק סייבן (אלבמה) תבשיל, האס.אי.סי תהיה חיית טרף.
אבל, זהו פוטבול מכללות אחרי הכל, מדובר בחיית טרף שתטרוף דווקא את עצמה. עד שיגיע הפלייאוף הקבוצות העצומות הללו חייבות להתמודד בינן לבין עצמן, הן מנצחות את פלורידה בשבוע אחד ומפסידות לאל.אס.יו בשבוע שלאחר מכן ומבטלות את סיכוייהן להמשיך הלאה עם מאזן מושלם, וככה חתולות שמנות ומפונקות כמו אוהיו סטייט או טקסס זוכות מן ההפקר. בינתיים, האס.אי.סי תמשיך לנפק ל-NFL את המספר הגדול ביותר של שחקני פוטבול ו-שוב, בפער עצום (בעיקר בעמדות הכשרון) מליגות אחרות.
ויק, לא מונטנה
פסטיבל משחקי סוף העונה הוכיח דבר נוסף: למרות ההייפ מסביבם, טרוי סמית ובריידי קווין (הקוורטרבק של נוטרדם) לא שייכים ל-NFL. שניהם נראו פתטיים לעומת הגנות איטיות בהרבה מההגנה האיטית ביותר ב-NFL. משחק ה"גמר" גם הציג מצגת מעולם בדיוני: הקוורטרבק השחור של פלורידה (כריס ליק) לוהק במהלכי המסירה ואילו הקוורטרבק הלבן של פלורידה (טים טיבו) נכנס למשחק כשקבוצתו היתה זקוקה למהלך ריצה מהעמדה.
בטור מעניין של ויליאם רודן בניו יורק טיימס, טוען רודן (מחבר הספר "עבדים בארבעים מיליון דולר") שהמשחק בין אוהיו סטייט לפלורידה, משחק שהציג שני קוורטרבקים שחורים, הוא אחד משיאי המהפכה (המטולווזת) בעמדת הקוורטרבק. מהפכה שהתחילה בוורן מון, והגיעה לשיאה בשנים האחרונות עם קלפפר, מקנאב, מייקל ויק ווינס יאנג.
האם רודן צודק? את אלופות הסופרבול האחרונות הובילו קוורטרבקים כגון קורט וורנר, טום בריידי, טרנט דילפר, בראד ג'ונסון ובן רותלסברגר. אפשר להכניס את השמות הללו תחת הרבה קורות גג, אבל שחורים הם לא ובטח שהם לא קלי רגליים. או הפלייאוף הנוכחי: חוץ ממקנייר אף קבוצה לא מובלת על ידי קוורטרבק שחור. פילדלפיה נראית הרבה יותר טוב מאז שג'ף גרסיה החליף את מקנאב, וכבר אשתקד האשים בכיר בקהילה השחורה של פילדלפיה את מקנאב על כך שהוא משחק כמו קוורטרבק לבן.
איפה האמת? כמו תמיד, איפשהו שם באמצע. מלבד וורנר, כל הקוורטרבקים הנ"ל הם קוורטרבקים שמסוגלים לשחרר את הכדור במהירות, שמסתמכים על משחק מסירות קצרות ושעיקר תפקידם מסתכם בלא להפסיד את המשחק. או במילים אחרות: את המשחקים, בעיקר את אלו שמשוחקים בדצמבר וינואר, מנצחות היום ההגנות.
ככה שמהפכה אמיתית אין עדיין. לפחות עד שיגיע דור של מאמני התקפה שיתאימו שיטת משחק למייקל ויק ולא ינסו לעשות ממנו ג'ו מונטנה. אין מהפכה, אלא אם כן ג'מרקוס ראסל (הקוורטרבק של אל.אס.יו) הוא ממשיך הדרך של וינס יאנג.