ינואר ראשון בלי פול

כמו תמיד מביא איתה השנה האזרחית החדשה את הפלייאוף של ה-NFL, המופע הספורטיבי הטוב מכולם. כמעט כל אוהד פוטבול יודע שלכל חודש בסתיו – חורף יש את הפוטבול שלו. אין דינו של משחק בספטמבר כדינו של מאבק איתנים בדצמבר, ומעל הכל מרחף המונח החצי ערטילאי – פוטבול של פלייאוף. אל תטעו, זה רק נראה אותו משחק. אבל זה משהו אחר לגמרי, תשאלו את פייטון מאנינג ומרטי שטנהיימר.

אבל אם יש משהו שבכל זאת מייחד את הפלייאוף של 2007 היא העובדה כי עבור הליגה העשירה והמצליחה בעולם, זהו הפלייאוף הראשון בלי פול טגליאבו, הקומישנר שהפך את הליגה למפעל הספורט המצליח בתבל. אמנם רוב אוהדי הספורט מתעניינים בכוכבים שעל הדשא, אבל מי שאוהב לעקוב אחרי מקבלי ההחלטות של התעשייה, יודע כי בהנהלת ה-NFL יושבים אנשים מתוחים מאוד בימים אלה ומחכים לנתונים שיגיעו מהאצטדיונים ומרשתות הטלוויזיה. עבור תעשיית הספורט, החודש הקרוב ידמה ללילה הראשון בלי אמא. כל אוהד ספורט באמריקה יודע כי טאגליבו, הוא האיש שהפך את ה-NFL למפעל הספורטיבי העשיר והמצליח ביותר בעולם. עכשיו הגיע הזמן לראות איך העסק עובד בלי המוח שיצר את המפלצת. וכמו בכל עסק, גם כאן, מחכים לא מעט שועלים לנפילתו של האריה.

פרישתו של טאגליבו, שעבר לכיסא של דירקטור- משקיף בהנהלת הליגה, לוותה בגל של הספדי פרישה בעיתונות האמריקאית. גאון, נפיל, אחד בדורו, התחרו הכותבים בבחירת הסופרלטיבים, אולם בניגוד למקרים רבים אחרים, הפעם, גם הפסימיסטים וגם האופטימיסטים הסכימו על נקודה אחת - טגליבו ראוי לתואר מנהל הספורט הגדול ביותר במאה העשרים. עורך הדין ארוך הגפיים, שפרש מכיסא המנהל אחרי 17 שנות כהונה,לא רק שינה את המשחק, הוא הפך את צורת המחשבה של תעשיית הספורט, הוא הציב סטנדרטים חדשים של עשייה ותכנון, הוא הפך את ה-NFL מליגת ספורט אמריקאית לתאגיד גלובלי שזרועות התמנון שלו מקיפות את הגלובוס. טגליאבו הגדיר מחדש את הדרך בה משווקת תרבות הספורט אל הצרכנים שעל הכורסא. הוא האיש שבזכותו סוחרי מכוניות יפנים, מהנדסים גרמניים וחקלאים מהגליל העליון מתווכחים בארוחת הצהריים על תמונת הסיכויים לפלייאוף. טגליאבו לא שינה רק את תעשיית הספורט, הוא שינה את העולם. אבל פרישתו סימלה את עבודתו לאורך כל הדרך, הוא פרש מכיסאו בשקט ובצנעה, בטקס קצר ונטול גינונים מיוחדים. כיאה לאחד האוהדים מהשורה, כפי שתמיד נהג להגדיר את עצמו.

הכי קל לתת למספרים לדבר. כשטגליאבו החליף את פיט רוזל האגדי באוקטובר 89' הליגה הכילה 28 קבוצות. כיום משחקות בליגה 32 מועדונים. אם ב-95' שילמו קרוליינה וג'קסונוויל 130 מיליון דולר עבור הרשיון להצטרף למפעל המצליח, הרי שקליבלנד ויוסטון, שקיבלו רשיון מחודש ב-1999 ו-2002 בהתאמה, העבירו לקופת הליגה למעלה מ-700 מיליון דולר כל אחת עבור הפריבילגיה.

בסתיו 89' עמד חוזה הטלוויזיה של ה-NFL על 900 מיליון דולר בשנה. החוזה הנוכחי עומד על 3.1 מיליארד דולר לשנה. טגליאבו לא רק נהנה ממהפכת הטלוויזיה הלוויניית של שנות התשעים, הוא הכניס את רשת הטלוויזיה של פוקס כחלק מהחבילה ובתמורה דרש כי האולפנים שלה יפיקו יותר סרטים על המשחק. החיבור השתלם לשני הצדדים, זה התחיל עם "ג'רי מגווייר" ונגמר עם מבול סרטי הפוטבול שהציפו את האקרנים בסתיו הנוכחי.

טגליאבו הבין טוב מכולם את מהות החיבור בין המדיום הטלוויזיוני ותרבות הספורט. לכן בנה עבור הליגה שורה ארוכה של בלמים וחסמים שהפכו את ה-NFL לליגה הכי תחרותית על כדור הארץ. זו ליגה שכל משחק נתון בה הוא איננו צפוי, וכמובן שכל עונה היא הפכפכה. זו ליגה שעבור השחקנים שלה, כל פעולה נרשמת ומתורגמת לדולרים בחוזה הבא, לכן גם שחקני הספסל של הקבוצות שכביכול "גמרו" את העונה, ימשיכו לתת 100 אחוז מאמץ בכל רגע נתון על הדשא. זו ליגה שמותירה לאוהדים תמיד תחושה של אופטימיות לקראת העונה הבאה.

למשל, אוהדי הניינרס המאוכזבים ישמחו לדעת כי באביב הבא תהנה קבוצתם מעודף של 42 מיליון דולר מתחת לתקרת השכר. זה לא מבטיח כרטיס לסופרבול, אבל זה מבטיח שרמת המתח והציפיות תמשיך לזרום גם אצל המדיה וגם אצל האוהדים. השחקנים ימשיכו לספק את ההפתעות על הדשא. אותן הפתעות שעושות שירות נהדר גם לצלע השלישית של תעשיית הספורט והיא מפעילי ההימורים. שני מיליארד הדולר שהחליפו ידיים בסופרבול האחרון הם רק השורה התחתונה. וכך, למרות של-NFL אין מועדונים לא בלוס אנג'לס ולא בלאס ווגאס, יש בערים האלו הרבה מאוד אוהדים מאושרים של ליגת הפוטבול.

אבל בזה עוד לא נגמרה המהפכה. התוכנית האסטרטגית של טאגליבו נשענה על שתי רגליים, האחת צמחה בזכות שיתוף הפעולה הפורה עם הטלוויזיה וסוכני ההימורים, ואילו השנייה פיתחה את היחסים עם האוהדים. טגליאבו הבין כי ההבדל בין סתם משחק בשכונה לבין משחק בליגה הוא ברמת החוויה שאתה מספק מסביב לסיפור שעל הדשא. הבעיה שניצבה מולו הייתה שלליגה היו רק 16 מחזורים (היום 17), וזה אומר מעט מאוד משחקים. הרעיון של טגליאבו היה להגדיל עד כמה שניתן את ההכנסות מיום המשחק עצמו. המודל שלו כל כך הצליח, שראשי אופ"א, שבאו לארה"ב לקראת מונדיאל 94', פשוט העתיקו אותו לליגת האלופות של היבשת הישנה.

אחרי ריב קשה, שכלל תביעות משפטיות הדדיות עם ג'רי ג'ונס, הבעלים הארוגנטי של הדאלאס קאובויס, הצליח טגליאבו להכניס גם את מכירות המוצרים הנלווים (מרצ'נדייז', בלעז) אל הקופה המשותפת שמחולקת שווה בשווה בין כל מועדוני הליגה. השלב הבא היה הקמת חברת בת, NFL פרופרטיז, שמכניסה היום לליגה מיליארד דולר נטו בשנה. את זרם הדולרים שנכנס מהטלוויזיה, ההימורים ומכירות המוצרים רתם טגליאבו להקמת קרן נדל"ן שתפקידה אחד, שיפוץ ובניה מחדש של אצטדיוני הליגה. המודל שנמצא הוא שהקמת האצטדיון תבוצע בשיתוף עם בעלי הקבוצות ועם תושבי הערים, בחלוקה שווה של שליש לכל שותף. השיטה הזאת זכתה ללא מעט ביקורות, ובלוס אנג'לס וסן פרנסיסקו סירבו התושבים לשתף פעולה עם הרעיון, אבל בדרך הזאת בנתה הליגה 24 אצטדיונים חדשים בעשור האחרון.

האצטדיונים החדשים סיפקו לטאגליבו את האפשרות למקסם את הרווחים מכל משחק על ידי תמחור נפרד לכל כיסא במגרש, ובעיקר על ידי סוויטות האירוח שנמכרות לתאגידים כלכלים תמורת מיליוני דולרים. לא במקרה, שנה אחרי שנה, שוברת הליגה את שיא מספר הצופים. התושבים שהסכימו לסבסד את האצטדיונים החדשים, יודעים למה הם אמרו כן לליגה, מועדון אן. אפ. אל.יכול להחזיק עיר שלמה על גבו. תשאלו את ג'קסונוויל, עיר עם 350 אלף תושבים, שכבר עשר שנים חיה ונושמת את היגוארים שלה. ולא נשכח כמובן את הסיפור הייחודי של הפאקרס מגרין ביי.

טגליאבו הצליח להוביל את הליגה שלו אל יעדים דמוניים בנועם הליכות ובמינימום נזקים. הראיונות שלו לתקשורת היו נדירים ובעיקר עניינים. הוא אהב להצטלם אבל מעולם לא ניסה לגנוב את אור הזרקורים. הוא עבד עם 32 מהאנשים העשירים ביותר באמריקה, ושרד את הקדנציה כמעט בלי שריטות. הוא הפך את הליגה שלו למפעל שהכוכבים שלו עובדים עבורו ולא ההפך.

ה-NFL ראתה את גדולי הספורטאים תולים את הקסדה והמשיכה במלוא הקצב קדימה. לא מונטנה ולא פייטון, לא אלווי ולא מארינו, לא סנדרס ולא יאנג, לא רייס ולא אייקמן. אף אחד לא הותיר אחריו תהום כמו זו שאליה צנחה ה-NBA בעידן שאחרי מייקל ג'ורדן, או ליגת ההוקי אחרי לכתו של ווין גרצקי. בפוטבול לא בונים קבוצה מסביב לכוכב. בפוטבול אתה לא יכול להיות כוכב אם אתה לא חלק מהקבוצה.

חלוקת המשאבים בין המועדונים היתה הקו המנחה שהוביל טגליאבו בכהונתו. "תמיד כשהתווכחתי איתו", אמר אל דיוויס, הבעלים של האוקלנד ריידרס שניהל שתי תביעות משפטיות נגד טגליאבו, "הוא היה מדבר על טובת הליגה. הוא לא היה מוכן להתפשר בשום נושא ובשום סעיף. הליגה הייתה המוצר שהוא שיווק וטאג לא עשה הנחות לאף אחד".

אפשר להתווכח עם התפיסה הסוציאליסטית של טאגליבו, על מפעל שחולק את רווחיו בצורה שווה בין כל המועדונים, אבל (שוב) אי אפשר להתווכח עם המספרים. את החישובים ערך מגזין פורבס, שמבין דבר או שניים בכלכלה. על פי המספרים השווי הממוצע של כל אחד מ 32 מועדוני הליגה עומד היום על 898 מיליון דולר, עליה של 212 אחוזים בשמונה השנים האחרונות. רק לשם השוואה מדובר בעליה הגבוהה פי 11 מהעלייה בתקופה המקבילה של מדד האס. אנד פי. 500 המכיל את כל צמרת התעשייה האמריקאית. אם עוברים לשורת הרווח, הרי שכל מועדון בליגה הרוויח בממוצע בשנה החולפת 30.8 מיליון דולר. לפני שמונה שנים הממוצע עמד על 5.3 מיליון דולר לעונה. אין מנהל בעולם שלא היה קונה צמיחה כזאת בשתי ידיים.

ועדיין, למרות שאמריקה סוגדת לכסף יותר מכל דבר אחר, בעיני רוב הציבור האמריקאי הרגע שהגדיר את פול טגליאבו יותר מכל היה ה-11 לספטמבר 2001, כאשר יום לאחר ההתקפה על מגדלי התאומים הודיע הקומישנר על דחיית מחזור המשחקים השני של אותה עונה. זו הייתה הדחייה הראשונה של מחזור שלם מאז מלחמת העולם השנייה, מאורע חריג ויוצא דופן באתוס האמריקאי, הגורס כי חייבים להמשיך קדימה בכל מצב ובכל תנאי. ההחלטה של טגליאבו העניקה ל-NFL גוון אנושי וחברתי שבידל אותה משאר התאגידים הקפיטליסטים שהפכו לשנואי נפשו של האזרח הקטן. טגליאבו הודה כי פעל על פי צו מצפונו, אבל אותו הרגע הגדיר את סוד הצלחתו ואת הצלחת המפעל שאותו ניהל.

הליגה של טגליאבו מעולם לא התייחסה לאוהדיה כאל צרכנים פוטנציאלים, אלא כאל שותפים וחברים. אמנם למי שבא מתרבות שבה את הספורט מנהלים אנשים מכובדים מסוגם של אבי לוזון ומוני פנאן, קצת קשה להבין את זה, אבל בליגה שבנה פול טגליאבו כל אחד הרגיש שותף לעשייה, חבר לדרך. טגליאבו האמין כי עסק טוב הוא עסק שכולם מרוויחים ממנו. טגליאבו הסביר את הפילוסופיה שלו באחד הראיונות במשפט קצר, "עוצמתה של הליגה נובע ממספר הפיות שהיא מאכילה, ולא ממספר המיליארדרים שהיא מייצרת". כמה פשוט, ככה נכון. כך הוא הפך את ה-NFL לתאגיד שמרוויח שישה מיליארד דולר בשנה. טגליאבו פשוט יצא למסע ואסף המון חברים בדרך. תודו שאתם נהנים מהחוויה.