מותו של המרטי בול, לכתו של הרס"ר

מרטי שוטנהיימר הוא מאמן שכבר עבר הרבה בחיים. מ-1984 הוא נמצא על הקווים כמאמן ראשי. הוא תמיד ידע לעשות עם הקבוצות שלו את המיטב ככל שזה קשור בעונה הרגילה. עם קליבלנד הוא כבר הריח את הסופרבול, עד שאלוויי טחן לו 99 יארד בשלג, בדרייב הכי גדול בהיסטוריה של הליגה. את קנזס סיטי הוא הצעיד לעשור מרשים של 101 ניצחונות מול 58 הפסדים ותיקו אחד. גם סן דייגו הפכה בהדרכתו למועדון מאיים ומפחיד. רק מלהסתכל על הצ'ארג'רס משני עברי הכדור מקבלים חתיכת כאב ראש. טומלינסון, גייטס, מרימן, דוני אדוארדס – חבורה מפחידה של פרו בולרים, שנראית, ערב הכניסה למשחקי השלב השני בפלייאוף, כקבוצה המושלמת ביותר בליגה.

לשוטנהיימר יש שיטת משחק המבוססת על שמו – "מרטי בול". כשחושבים על זה, זה נשמע די משעשע ומצלצל. המרטי בול הוא עסק פשוט במיוחד – רוץ, רוץ, תשיג דאון ראשון. אם לא השגת דאון ראשון, תמסור. תמסור רק כי אין לך ברירה. רק כי בפוטבול מותר לאיש אחד למסור קדימה. למה פוטבול זה לא ראגבי? למה בדיוק צריך את האיש הזה שמוסר קדימה?

זה עובד? בואו נגיד ככה: לראות משחק של קבוצה של מרטי יכול להיות עסק מייגע מאוד. לא רק לצופים, גם לקבוצה השנייה. וכשהיריב נרדם, הוא מגלה פתאום שהוא הפסיד 10:7 או 13:10 או כל תוצאה מגעילה כזו. אין טיפת דמיון במרטי בול, אבל תוצאות יש ויש. קליבלנד של 1986-88 הייתה מעצמה, גם הצ'יפס של 1990-1997. גם הצ'ארג'רס בילו תחת מרטי פעמיים בפלייאוף, כשאת עונת 2004 סיימו במאזן 4:12 ואת העונה הנוכחית עם 2:14. נטיית הלב היא תמיד לסקול ולרגום מאמנים שמרנים, אבל עם תוצאות אי אפשר להתווכח.

אלא שגם שוטנהיימר עצמו הבין, בגיל 63, שמרטי בול יביא אותך עד לבאר, אבל לשתות ממנה הוא לא ייתן. יכול להיות שאת ההארה הזו הוא קיבל בבולטימור, שם נוצחו הצ'ארג'רס במשחק מרטי בול קלאסי 16:13 בשבוע 4, בגלל הרבה שטויות של המאמן שלהם. "מרטי בול מת", הוא הכריז לפני מספר שבועות, בהצהרה מאוד מפתיעה. מפתיעה בעיקר בעיתוי שלה. לשוטנהיימר יש ביד את היהלום הגדול ביותר, אולי, שהגיע אי פעם לליגה, לדניאן טומלינסון. רץ אחורי שכבר מאיים על המעמד של בארי סנדרס, ג'ים בראון, אמט סמית' ו-וולטר פייטון כבכירי הרצים אי פעם. כמו ילד שקיבל את הצעצוע שתמיד רצה, מרטי עכשיו מוקסם ממשהו אחר, נוצץ יותר.

למרטי ברור שבמרטי בול קלאסי הוא לא הולך לנצח את ביל בליצ'יק והניו אינגלנד פטריוטס. הוא לא, כי בליצ'יק הוא כל מה שמרטי לא היה עד העונה הזו: הוא יצירתי, הוא מתאים את המשחק שלו למשחק של היריב (הפטריוטס יכולים ללכת על שוט אאוט ובאותו משחק פתאום להפוך לקבוצת ריצה קונסרבטיבית). הוא הסמל לפתיחות ולעומק, בעוד שמרטי הפך לשם נרדף לבונקר. שוטנהיימר יודע שאם הוא ינסה להריץ שעון עד מוות, הפאטס, על כל חסרונותיהם, יגיעו למרחק משחק אחד מהסופרבול.

ועכשיו לא נותר אלא לראות את מרטי מקיים. לבדוק האם הכושי באמת הפך את עורו. סן דייגו עדיפה על ניו אינגלנד בכל הפרמטרים האפשריים, מלבד שניים: המאמן והקוורטרבק. אם מרטי לא יתפתה להיכנע לטבע הישן שלו, הוא ינצח את המשחק הזה בקלות. אם הוא אכן ייכנס להתמודדות הזו מונע מהפחד של לראות את הכדור בידיים של טום בריידי, הוא יפסיד. זה בדיוק המשחק שיקבע האם תם עידן המרטי בול.

מאמן אחר שנפרד מהמורשת שלו, בנסיבות אחרות לחלוטין, הוא טום קאפלין, שאם לא יקרה משהו לא צפוי יקבל עד סוף השבוע הודעת פיטורין מהג'איינטס. קאפלין הגיע לג'איינטס בתפקיד הרס"ר ויצא מניו יורק מוכה ועם מניות בירידה, אולי גם עם התחנה האחרונה בקריירה כמאמן ראשי. עמיתי רחביה ברמן אומר שגם אם איבדת את האמון, בתור איש שמאמין בחוקים נוקשים הנכס היחיד שנשאר לך הוא המשמעת של השחקנים על המגרש. אם הקבוצה שלך עושה כל כך הרבה עבירות מטופשות ונכנסת לכל כך הרבה מלכודות, התורה שאתה מביא איתך פשטה את הרגל. לא ספרתי בדיוק כמה דגלים הונפו על "פולס סטארט" במשחק נגד פילדלפיה, אבל רק ברבע הראשון ראיתי שלושה של הג'איינטס. אחר כך באו כל מיני תפיסות ועבירות מטופשות אחרות, ועדיין ניו יורק נשארה בתמונה, עד לדרייב המשווה (שתכף נגיע אליו) ולשניית הסיום.

קאפלין הוא אנטיפט לא קטן, אבל הוא לא האשם היחידי במצב של הג'איינטס. ההיעלמות של שוקי אחרי עונת רוקי מצוינת עוד בימי ג'ים פאסל, הפטפטת והלכלוך של מייקל סטרהאן וטיקי בארבר (שתחת קאפלין חווה את התקופה הטובה ביותר שלו כרץ אחורי והפחית את כמות ההשמטות לכמעט 0) והעובדה שבאופן כללי הקבוצה הזו, מאז עונת ההעפלה לסופרבול ב-2000, היא אנדר אצ'יברית קלאסית, כזו שלעולם לא ממצה מעצמה את מלוא היכולת, תרמו גם הם לכך שבעונה הקרובה הוא יחפש משרה חדשה.

הדרייב שהשווה לג'איינטס את המשחק ברבע הרביעי הוא הפנים של הקבוצה הזו בסוף הקדנציה של פאסל ובתקופה של קאפלין. דאון ראשון ועשר – זינוק מוקדם, חמישה יארדים. דאון ראשון ו-15 – זינוק מוקדם, 5 יארדים. דאון ראשון ו-20 – אחיזה של שחקן ההתקפה, עשרה יארדים. דאון ראשון ו-30 – מסירה לא מושלמת של איליי מאנינג לטים קרטר. ואז בא דאון שני ו-30 – מסירה לפלקסיקו בורס ל-18 יארד. דאון שלישי ו-12 – מסירה לבורס ל-14 יארד. דאון ראשון – שוב בורס, טאצ'דאון.

ההפקרות בקו ההתקפה, האנמיות של איליי, אחר כך יכולת הקאמבק של אותו איליי, הכישרון של בורס שנראה רק לפעמים, האפשרות לחזור מסיטואציות בלתי אפשריות (רק כדי להפסיד בשניות האחרונות) – אין שום דבר שמראה יותר טוב מה הג'איינטס הם כן ובעיקר מה הם לא. הקבוצה הזו, על מכת הפציעות הבלתי אפשרית שלה, הייתה צריכה לסיים את העונה עם עשרה ניצחונות ולארח את האיגלס או את דאלאס במקום להגיע לפילי. וכמו תמיד, הם בעטו בדלי, תיקנו ושוב צללו, הפעם דרך ההגנה.

המאמן הבא שיגיע לתפוח הגדול, מי שזה לא יהיה, ראה ועוד יראה הרבה פעמים את המשחק בפילדלפיה. הוא יחשוב איך הוא מצליח להסתדר בלי משחק הריצה הנפלא של טיקי, כיצד הוא משפר את הגנת הריצה, מה הדרך לקיים את ההבטחה הגדולה ששמה איליי מאנינג ויותר מהכל – איך ללכת בין הטיפות ולהצליח לחבר אוסף של תלמידים משוגעים שמחפשים מורה טוב.