דרדר במדבר: הפוך על הפוך

את הטור הפעם נפתח דווקא עם נושא רציני לשם שינוי. למרות שלדארנט וויליאמס לא היתה לי סימפטיה מיוחדת, וכמה שזה מצער, הדבר היחיד שאני אזכור ממנו הוא היכולת המופלאה שלו לחרבש את בעיטת ההחזרה הכי פשוטה, המוות שלו הוא דבר מצער להפליא. בהנחה שלא מדובר בסגירת חשבונות על ההדחה מהפלייאוף סטייל קולומביה (מה שאני מאוד מקווה שלא יקרה), הרי שאנחנו רואים עוד מקרה בשרשרת ארוכה של מקרים אלימים השנה שחברים בליגה מעורבים בהם. רק שהפעם זה התפתח לתוצאה החמורה ביותר האפשרית.

אם נסתכל על השנה הזאת - המאסר הקבוצתי כמעט של הבנגאלס, רצח שומר ראשו של טנק ג'ונסון, הרצח של וויליאמס ועוד עשרות תקריות אלימות בדרגת חומרה כזאת או אחרת, אין ברירה אלא להגיע למסקנה שלליגה יש בעיה לא פשוטה. תאמרו מה שתגידו על דיוויד שטרן, אבל הוא לפחות מודע לבעיות שיש לו ב-NBA ומנסה לטפל בהן, גם אם לא בדרך שכותב שורות אלה מסכים איתן. המקסימום שהקומישינר של ה-NFL עשה היה לבוא לקומפלקס האימונים של סינסי ולהגיד לשחקנים שאם הם צריכים עזרה, שיגידו. עם כל הכבוד, זה לא נחשב ל"לעשות משהו" בסטנדרטים הלא ממש גבוהים שלי. עד עכשיו, ה-NFL נהנית מהספק ביחס ל-NBA, שם השחקנים כבר נחשבים לפושעים מועדים אצל מרבית הציבור הלבן, אבל אם מר רוג'ר גודל לא יזיז את העכוז שלו, זה רק עניין של זמן לפני שגם הליגה שלו תהנה מגורל דומה ומבריחת קהל. ראה הוזהרת.

ועכשיו לפלייאוף שסוף סוף פה, ולמרות שבואו מסמן את סופה העצוב של עוד עונה (כל כך, כל כך קצרה) הרי שהשבועיים הראשונים שלו הם בדיוק סופי השבוע שבשבילם חי כל אוהד. ארבעה משחקים שנמתחים על יומיים בין קבוצות איכותיות (לפחות בתיאוריה, ממציא הפלייאוף לא חזה בדימיונו את ה-NFC של השנה) כשכל משחק הוא להיות או לחדול. אין טוב מזה.

בשבועיים האחרונים יצא לנו לטייל הרבה בצפון אריזונה ובניגוד לקיץ, אז כל מה שראינו היה מדבריות שוממים שלידם אפילו כדורגל ישראלי נשמע מעניין, הרי שהפעם התכסו המרחבים בשלג לבן שכיסה את הכל והצליח להעלים את השיממון שמתחת תוך שהוא הופך כל דיונה למרתקת. למה אני מספר לכם את זה?

ובכן, חוץ מהעובדה שגיליתי בסופי השבוע האלה שיש לי סוג של פטיש לדריכה על שלג (תנסו פעם, זה עושה מין רעש כזה מגניב. ג'יז, אני כבר מתגעגע) הרי שהפלייאוף הוא סוג של שלג, כזה שמכסה את הביצועים של הקבוצות במהלך העונה הסדירה ומאפשר להם לפתוח סוג של טבולה ראסה (הא, תגידו סחטיין על הלטינית), ואין כמו האלופה משנה שעברה, שלא לדבר על האלופה האחרונה בבייסבול, כדי להוכיח את זה.

בקיצור, הפלייאוף הוא בלתי צפוי וכמו שהעורך שלי אוהב להגיד - אף אחד לא יודע שום דבר. אלא אם כן יש לכם יכולות אנליטיות כמו שהמדור מחזיק (בנוסף לשאר התכונות החיוביות שלו, בראשן חוש ההומור המשובח שלו, יכולתו להקסים נשים וכמובן - כתיבת פואמות מהמעלה הראשונה) ומכיוון שלמזלכם קמצנות אינה אחת מתכונותיו השליליות, הרי שעבדכם הנאמן הולך לשים את נפשו בכפו ולתת לכם תחזית מלאה למשחקים הקרובים.

נקודה אחת לזכור לפני שנתחיל - אם יש משהו שהעונה הסדירה לימדה אותנו הוא שכל פייבוריטית היא אנדרדוג וכל אנדרדוג הוא פייבוריט. ביל סימונס מ-ESPN (שכמה "מבינים" טוענים שאני מחקה אותו ולא מבינים מי פה החקיין האמיתי. כמו שאמר חמי כשראה את כל המקדונלד והבורגר קינג בביקור שלו פה השבוע - "זה ממש ישראל קטנה פה") ציין בטורו האחרון שמתוך 239 משחקים ששוחקו לפני שבוע 17, האנדרדוגים, לפי הליין של וגאס, ניצחו 100 משחקים. לא כיסו את הליין - ניצחו. וכשמחשבה זו עדיין בראשכם - קדימה למשחקים.

ניו אינגלנד פטריוטס - ניו יורק ג'טס

משחק מצויין שמפגיש שתי יריבות מרות, שנפגשו כבר פעמיים השנה, כל אחת מנצחת במגרש של יריבתה. היריבות בין הקבוצות קיבלה בשנה האחרונה תפנית נוספת כאשר הג'טס לקחו למאמן את העוזר הצעיר של ביל בליצ'ק, אריק מאנג'יני,שמונה שנים אחרי שביליצ'ק עשה את הדרך ההפוכה מניו יורק צפונה. בעוד שרוב הפרשנים יתמקדו בקרב המוחות בין שני המאמנים המבריקים, הרי שהם יפספסו את הדרמה האמיתית - מי מבין השניים הוא זה שבאמת מחזיק בלפיד מורשת פארסלס.

בתחילה היה נראה שמעמדו של ביליצ'ק איתן ובטוח, אבל דור היורשים שטיפח - צ'רלי וויס, רומיאו קרנל וכמובן מאנג'יני, נראה שמצליחים להדביק את הפער במהירות וממדידות אחרונות עולה שקוטר הכרס של מאנג'יני משיג את זו של בליצ'יק, ונראה שהתלמיד כבר מתעלה על רבו. הדבר היחיד שמונע ממנו להשיג את הבכורה באופן סופי הם הדיווחים מנוטר דאם בשבוע האחרון שצ'רלי ווייס בלע את בריידי קווין.

אם נסתכל שניה על המאצ'פים במגרש, הרי שמבחינת הגנות לפטס יש הגנת ריצה לא רעה בכלל בעוד הגנת הריצה של הג'טס היתה נותנת גם לקטוע רגליים לחגוג עליה וגם הגנת המסירה שלהם נופלת בהשוואה לזאת מניו אינגלנד. למעשה, אם לוקחים בחשבון את היתרון שיש לניו אינגלנד בק"ב, הרי היתרון היחיד של הג'טס הוא חוליית הרסיברים שלהם, שבהשוואה לזאת של הפטס נראית כמו שילוב של טרל אואנס עם רנדי מוס בשיאם. כל זה מוביל למסקנה הברורה - בשילוב עם יתרון הביתיות, לג'טס לא אמור להיות שום סיכוי בפוקסבורו וזה נראה כמו הבאנקר של המחזור. ניצחון לג'טס, וזה אפילו לא יהיה קרוב.

אינדיאנפוליס קולטס - קנזס סיטי צ'יפס

הצ'יפס הם בלא ספק האחרונים שמישהו חשב שיגיעו לשלב הזה, אבל אחרי ההיחנקות של דנבר (אח, אין שמחה כמו שמחה לאיד על אוהדי ברונקוס. איך זה הולך? הא, כן, אינ-קומ-פליט!) ושל שאר קבוצות ה-AFC שהתמודדו על מקום בפלייאוף, נשארנו עם ברירת המחדל של קנזס שתגיע לשחזור מעניין של קרב היריות מלפני שלוש שנים, הפעם בדום של אינדי.

ואיזה קרב זה יהיה. יכולות ההיחנקות המוכחות של פייטון בפלייאוף מול יכולות ניהול המשחק המשובחות של הרמן אדוארדס. הגנת ריצה שהיתה מאפשרת לרון דיין לרוץ ל-100 יארד (היי, רגע, היא בעצם כבר איפשרה) מול הרץ השני בטיבו בליגה וגם, טוב, הרמן אדוארדס ויכולות ניהול המשחק המשובחות שלו. אז מה יכריע?

ובכן, הקולטס לא הפסידו בבית כל העונה וזה נתון שהיה אמור להטות את המאזניים נגדם באופן מיידי אבל זה פשוט מתבקש שבעונת אנטיפוד שכזו, הקוורטרבק שמגיע שני גם אם הוא משחק סוליטר, בלי עזרה ממשחק הריצה, עם הגנה פתטית, יילך כל הדרך עד הסוף. קולטס בשער שדה.

פילדלפיה איגלס - ניו יורק ג'איינטס

בצד אחד של הזירה, הפילדלפיה איגלס, סיפור אגדה מודרני עם ג'ף גארסיה בתפקיד סינדרלה. טוב, כשחושבים על זה, יותר כמו שרק (מי החמור? אנדי ריד כמובן) אבל אתם מבינים את הרעיון.

בצד השני של הזירה, קבלו את הניו יורק ג'איינטס, קבוצה שהמאמן שלה היה היום חותם בלשכת האבטלה אם טיקי לא היה רץ למשחק חייו בשבוע שעבר. כשחשבתי על זה, טיקי הזכיר לי חבר מהצבא שכשנשאל בסיום קורס מה אפשר לשפר, אמר שלא היו מספיק מד"סים. מה אכפת לו? אחריו המבול. מצידו, ששוקי וקופלין יריבו גם בעונה הבאה על מי יותר אידיוט.

האמת, הייתי מת שפילי ייקחו את המשחק הזה ושגארסיה ייקח אותם עד לסופרבול. רק המחשבה על הקלוז-אפים פעם בחמש שניות על הפנים של דונובן מקנאב תוך כדי המשחק גורמים לי לצמרמורות עונג אבל בסופו של דבר, ברור שאף אחד משחקני הג'איינטס לא ממש רוצה לנצח את המשחק, מה שיבטיח את הישארותו של קופלין. וזאת בדיוק הסיבה שהם ינצחו אותו. ג'איינטס בט"ד.

סיאטל סיהוקס - דאלאס קאובויס

הא, בוס, חייבים לדבר על המשחק הזה? אתה בטוח? הקוראים ישימו לב אם נתעלם ממנו, אתה חושב? נו, טוב, אם חייבים. בשבת האחרונה, בעוד אנו נוסעים לנו בכבישי יוטה, הגיחה מולנו משום מקום ציפור ענקית, כנראה טווס או תרנגול הודו, שרץ לנו מתחת לגלגלים של המכונית. כשניסיתי להסיט את האוטו מהדרך שלו, התעקש העוף המטומטם להידרס והתחיל לעוף בדיוק לכיוון שאליו פניתי וסיים את חייו (כנראה, לא נשארתי לבדוק) לאחר שהתנגש בשמשת החלון שלנו.

האמת, אין לי משל ממש מתאים לנושא אבל משום מה שתי הקבוצות מזכירות לי את אותו עוף מטומטם - שתייהן מגיעות לפלייאוף בזחילה, שתיהן כבר סיימו את החיים שלהן בתור קבוצת פלייאוף והן ממשיכות בכוח האנרציה עד שאחת מקבוצות הפלייאוף היותר רציניות תעשה להם טובה ותגדע את חייהם האומללים. מכיוון שבכל זאת צריך לקחת הימור על המשחק הזה ומכיוון ששני המאמנים בעצם ייסדו את אסכולת ה"אני שמן משמע אני קיים" שבדרך כלל מאפשרת להבדיל בין הגברים לאלה שלא מסוגלים לחסל סטייק 2 קילו בפחות מרבע שעה, הרי שאין ברירה אלא ללכת עם הדאלאס קאבויוס מסיבה אחת פשוטה - דרו בלדסו. אני רואה את זה כבר עכשיו - גמר ה-NFC, טוני רומו נפצע במחצית הראשונה ובמקומו עולה בלדסו ומנצח לדאלאס את המשחק רק כדי לראות את רומו מנצח את סן דייגו הפייבוריטית בסופרבול. שבועיים אחר כך בפאלו נותנת בחירת דראפט ראשונה ושלישית בשבילו. דאלאס בהארכה.

לסיום, הנה קטע מראיון אמיתי שנערך השבוע:

י': "אילו מחשבות עוברות במוחך, עכשיו שסיימת אולי לכתוב את הטור האחרון של העונה הסדירה שלך?"

אני: "זה קשה, זה קשה".

י': "אולי בכל זאת, מה אתה יכול להגיד לקוראים שלך, שאולי בפעם האחרונה ייקראו את הטור שלך?"

אני (מוחה דמעה בזווית העין): "זה קשה. אני אחסר את החברים לכתיבה, אפילו את דודי, את הריבים איתך בכל פעם שאני נתקל במחסום כתיבה, את הטוקבקים שקוראים לי מטומטם, ובצדק. קשה"

י': "האם אתה יכול להגיד לנו האם זה הטור האחרון שאתה כותב על העונה הסדירה?"

אני (מלטף זקן מסוקס בן שלושה ימים): "אני עוד לא יודע, אני בהחלט חושב על זה. אני צריך קודם להתייעץ עם אשתי והוריי והכלב של אחותי במשך כל החורף לפני שאני אקבל החלטה סופית"

י': "ואתה חושב שמערכת וואלה תחכה לך עד שתחליט?"

אני: "אני משוכנע שמערכת וואלה תהיה נדיבה דיה לחכות לי אפילו עד פתיחת מחנות האימונים, למרות שעשרות כותבים מוכשרים דופקים בשער ואני יודע שהקוראים שלי אוהבים אותי ומבחינתם שאני אמשיך לכתוב אפילו כשהשיבה תאחז בשערי וידיי יירעדו מפרקינסון"

י': "תודה לך ובהצלחה"

אני: "מה, אין נשיקה?"