למי שהתחיל לעקוב אחרי כדורסל המכללות רק בעשור האחרון, וויסקונסין נראית כאילו היא הייתה שם מאז ומעולם - אמנם לא מגיעה בכל שנה לסיבובים המאוחרים אבל תמיד בטורניר ותמיד עם סיכוי סביר להגיע רחוק. אבל למעשה, עד אמצע שנות התשעים נחשבה וויסקונסין לאחת הלוזריות הקבועות של חטיבת הביג 10, ופרט לזכייה נדירה אחת באליפות המכללות אי שם ב- 1941, היא הגיעה לטורניר ה- NCAA רק עוד פעם אחת נוספת, בשנת 47'. הבאדג'רס מעולם לא קיבלו התייחסות כמכללת כדורסל רצינית, וטובי התיכוניסטים ביבשת העדיפו להגיע לקבוצות אטרקטיביות ונחשבות יותר מאשר לצפון הקר והמשמים של מדינת הגירית. למעשה, פרט למייקל פינלי, שחתום על הופעתה השלישית של הקבוצה בטורניר המכללות ב-94', לא הגיע מוויסקונסין אף שחקן משמעותי ל-NBA. אבל כל האפרוריות הזו הסתיימה ברגע בו דיק בנט נחת בקמפוס המכללה במדיסון.
אל תפספס
האנשים על הקווים
במשך השנים הוציא לעצמו בנט שם של "בונה" מכללות. הוא החל את קריירת האימון שלו עם קדנציה מוצלחת במכללת וויסקונסין-סטיבנס פוינט הקטנה, ולאחר מכן עבר למכללת וויסקונסין גרין-ביי, אותה הוליך ממאזן מזעזע של 24:4 בשנה שלפני הגעתו לשלוש הופעות בטורניר. אבל הצלחה הגדולה ביותר שלו היתה בוויסקונסין, שם החליף את סטן ואן גנדי בקיץ 95'. הוא הצליח להביא את הקבוצה לטורניר שלוש פעמים בחמש שנים, ובשנת 2000 אף הגיע איתה עד לפיינל פור, שם הפסידו הבאדג'רס בחצי הגמר למישיגן סטייט, שהמשיכה לאחר מכן לניצחון בגמר על פלורידה. אחד הכוכבים של אותה הקבוצה, ממנה לא צמח אף לא כוכב NBA אחד, היה מיודענו קירק פני הגדול.
בנט הלך ובנה לעצמו מוניטין של מאמן נחשב, בעיקר בתחום ההגנתי של המשחק. בסקר שנערך בשנת על ידי המגזין ספורטס sports Illustrated ב-1998, בו נשאלו כל מאמני דיויז'ן 1 של המכללות "בקליניקה של איזה מאמן מכללות הייתם רוצים ללמוד כדורסל?", הוא נבחר כאחד מארבעת המובילים, ביחד עם מייק ששבסקי מדיוק, בובי נייט (אז באינדיאנה), וריק מאג'וריס מיוטה. אבל דווקא בשיא ההצלחה, שלושה משחקים לאחר פתיחת עונת 01', הודיע בנט במפתיע על פרישה מאימון. "העייפות והשחיקה גמרו אותי", הוא אמר. שנתיים מאוחר יותר הוא התמנה למאמן וושינגטון סטייט, תפקיד בו החזיק כשלוש שנים, לפני שפרש סופית בסיום העונה שעברה, כשהוא מעביר את השרביט לבנו, טוני.
לאחר פרישתו של בנט ידעו במכללה שאם לא יגיע במקומו מאמן טוב ומנוסה, הפריחה הזמנית של מכללת הגירית תיבול במהרה. אחרי חיפושים ארוכים נפל הפור על דווקא על בו ריאן. ריאן היה אמנם מאוד פופולרי במדיסון לאחר שהעביר שמונה שנים כעוזר מאמן במכללה, אבל בתור מאמן ראשי הוא רשם לזכותו בסך הכל קדנציה אחת, נהדרת אמנם, במכללת וויסקונסין-פלאטוויל (שכללה ארבעה תארי אליפות בליגת המכללות השלישית בחשיבותה) ועוד שנתיים כמאמן מכללת וויסקונסין-מילווקי. החתמתו של ריאן היתה הימור, אבל בווויסקונסין האמינו ביכולות החינוכיות והאימוניות שלו, ובאופיו המיוחד. בעונתו הראשונה הגיעה הקבוצה למקום הראשון בביג 10 בהנהגתו של פני, אז הסקורר המוביל של הגיריות, ובעונת 05', בראשותו של דווין האריס (שמככב היום ב-NBA במדי דאלאס), הם כבר דילגו עד לעלית אייט, שם שוב הפסידו לאלופה שבדרך, כשהפעם זו הייתה צפון קרוליינה.
שנת הגירית?
לפני שנגיע לקבוצה הנוכחית, קצת היסטוריה. מקור השם "באדג'רס", באופן מפתיע, לא מגיע מהחיה גירית. המקור הוא אחר לגמרי. בתחילת המאה ה-19 הגיעו כורים רבים אל המדינה בחיפוש אחר זהב ושאר טובין. מפאת הקור הכבד הכורים בילו את רוב זמנם במחילות מתחת לאדמה, ומכאן קיבלו את שמם, על שמן של החיות המתחפרות, ומכאן גם המדינה וקבוצות הספורט שלה. ואם אתם בכל זאת מתעקשים לחזור לכדורסל, אז השנה אין שום תלונות על ביצועי הגיריות. הם מובילים את הביג-10, ולאחר פתיחת העונה הטובה בתולדותיהם (מאזן של 1:14) הם אף מדורגים במיקום הטוב היותר שלהם אי פעם (4). היתרון המובהק ביותר שלהם הוא הנסיון, מאחר וכל החמישייה מהשנה שעברה חזרה גם העונה. בשנה בה הדיון העיקרי הוא על דור הפרשמנים המשובח, לניסיון יש משמעות. מה גם ששניים מהכוכבים של הקבוצה בילו כל אחד שנה שלמה במכללה בלי לשחק (מה שמכונה במכללות רד-שירט), דבר שמוסיף בגרות וסבלנות.
השחקן המשמעותי של הקבוצה השנה הוא אלאנדו טאקר (1.98, סיניור). טאקר נותן עונה יוצאת מהכלל ונכון להיום הוא אחד המועמדים העיקריים לתואר שחקן השנה במכללות. בעונת הפרשמן שלו (03'-02') הוא פתח ב- 27 מתוך 32 המשחקים וסיים עם ממוצעים של 12 נקודות ו-5.7 ריבאונדים למשחק. בעונתו השנייה נפצע אחרי 4 משחקים וישב את שארית העונה על הספסל, אבל בשנתיים האחרונות התפתח לפורוורד כמעט בלתי ניתן לעצירה, והעונה הוא עומד של 20.6 ממוצע נקודות עם 4.7 ריבאונדים ויותר מהכל, שליטה מלאה במשחק כשהוא על המגרש. טאקר פשוט עושה הכל - הוא דומיננטי בהגנה, קולע לא רע מרחוק והכניסה הכוחנית שלו עם הכדור אל הצבע היא עדינה ומלאת עוצמה בו זמנית.
לצידו של טאקר מככב קמרון טיילור (1.88 מ', סיניור). טיילור הוא שחקן יצירתי ומגוון מאוד, אשר מתפקד גם כרכז וגם כשוטינג גארד. שתי תכונות עושות אותו מיוחד במינו - ראיית המשחק המפותחת, והדמיון המפחיד כמעט לקומיקאי כריס רוק. טיילור קולע השנה ב- 49 אחוזים מהשלוש, והוא מייצב את הקו האחורי יחד עם מייקל פלאוארז (1.88 מ', ג'וניור). שניהם מובילי כדור מצוינים ושניהם קלעים טובים מבחוץ ומוסרים יעילים.
על איזור הצבע מופקד בריאן בוץ' (2.10 מ', ג'וניור), שתורם 11.2 נקודות ו-6.7 ריבאונדים למשחק. בוץ' הוא שם מוכר בעולם המכללות, לאחר שנבחר לשחקן השנה של התיכונים בוויסקונסין בשנת 2003, ושיחק במשחק המקדונלדס של אותה שנה לצידם של לברון ג'יימס, לואל דנג וכריס פול. בשנתו הראשונה בקולג' בוץ' בחר לא לשחק כדורסל אלא להשקיע את זמנו בבניית ועיצוב גופו. התחושה שלו, בייחוד אחרי משחק המקדונלדס, הייתה שהוא לא חזק דיו כדי להתמודד בצבע מול הסנטרים הגדולים של ליגת המכללות. השנה, בעונתו הרביעית במכללה (למרות שרק השלישית כשחקן פעיל), בוץ' מתחיל להראות את יכולותיו ולתת לריאן ולגיריות עוצמה באזור הבקבוק. את החמישייה משלים ג'ו קראבנהופט (2.01 מ', סופמור), שמתרכז כרגע בהגנה וריבאונד, ויחכה לעזיבתם של טאקר וטיילור בתום העונה על מנת להפוך לפקטור יותר משמעותי בהתקפה של הבאדג'רס.
לא שוכחים גם ללמוד
בווויסקונסין מתכוונים ללכת רחוק השנה. הקבוצה מפגינה כדורסל איכותי ומקסים. הבאדג'רס הם אחת הקבוצות האחרונות במכללות שלא מציינים את שמות השחקנים על הגופיות, כאילו לומר "אין פה אינדיבידואלים, אנחנו יחידה אחת". ריאן, מאמן שדוגל במשמעת לימודים עוד לפני משמעת הכדורסל, מציין שני עזרים חיצוניים שמסייעים לקבוצה להיות טובה יותר ורגועה יותר השנה: בניית אולם לימודים אקדמי חדש באוניברסיטה, ושינוי שעות האימונים לאחת בצהריים. ריאן טוען שהמרכז עוזר לשחקנים לסיים את המטלות הלימודיות שלהם לפני שהם עולים על המגרש. הקדמת שעת האימון נותנת להם יותר זמן בערב לחזור על החומר ולעשות שיעורי בית.
אחרי הניצחונות המרשימים על מרקט ועל פיטסבורג, בווויסקונסין חושבים רחוק. בשבת הקרובה הבאדג'רס יארחו את מינסוטה, ובלילה שבין שלישי לרביעי תגיע למדיסון אוהיו סטייט, באחד המשחקים היותר משמעותיים של הביג-10 השנה שייתן לוויסקונסין הזדמנות להוכיח לכל האומה שהם רציניים. לאלאנדו טאקר תהיה משימה נוספת: להוכיח, גם במסגרת הקבוצה חסרת האינדיבידואלים, שהוא ראוי לבחירה גבוהה בדראפט.