יש כמה רבדים לאוהדי פוטבול. העיקריים שבהם הם שניים: אחד - אלה שיקומו לכל משחק בכל שעה, גם אם הוא לא רשמי, כדי לראות את הפיגסקין מתעופף לכל עבר. השני - אלה שתמיד יחפשו את העניין. אם המשחק לא קובע כלום, הם יטפסו על הקירות.
עבדכם הנאמן משתייך לסוג השני. לעולם לא אקום למשחק טרום עונה שאין בו טיפת חשיבות, ואלא אם יש לי עניין בקבוצת הפנטסי (נו, מודה ומתוודה, הסיפור הזה מכניס לא מעט פלפל), גם מפגש בין קליבלנד לאוקלנד לא יגרום לי להעביר ל-METV.
מהסיבה הזו המחזור ה-17 ב-NFL תמיד היה בעייתי במיוחד. בעוד אצלנו מדברים על מכירות משחקים מתחת לשולחן, בארה"ב הדברים האלה נעשים במודע, בגלוי ובלי חשבון. הרי כולם יודעים שהסיכוי שגרין ביי הייתה יוצאת משיקגו עם ניצחון במשחק שהיה קובע לברס היה נמוך בהרבה. העובדה שקבוצות שעלו לפלייאוף שומרות על ההרכב היא מקוממת ומצערת, אבל היא עובדה בשטח.
מה שלא צריך להתקבל בהבנה הוא הותרת המשחק של הג'איינטס נגד וושינגטון על כנו. ברגע שניו יורק ניצחה את הרדסקינס בבוקר יום ראשון, העניין בכל ה-NFC מת. קרוליינה, אטלנטה וסט. לואיס איבדו את הסיכוי שלהן, ולפאקרס נשאר סיכוי תאורטי בלבד, שגם הוא נמוג עם הניצחון של הראמס. ה-NFL היא הליגה הכי תחרותית בעולם במשך 16 מ-17 השבועות שבהם משוחקת העונה הרגילה והכי מעניינת בחודש ינואר. היום המכוער הזה בשבוע 17 מבחינה ספורטיבית מעיב על התחושה.
חכמים בדיעבד
ב-AFC הסיפור לא היה שונה בהרבה. הג'טס טחנו את אוקלנד כצפוי, דנבר הייתה צפויה לסגור עניין בקלות בבית מול סן פרנסיסקו ובטלוויזיה שידרו לנו את קנזס סיטי - ג'קסונוויל. משחק טוב, אבל לכאורה חסר עניין. אחרי הכל, הצ'יפס היו צריכים יותר מדי צירופי מקרים כדי להגיע לפלייאוף, ובראש ובראשונה הפסד של דנבר, ששיחקה אחריהם. לא משהו שיעודד את אוהד הפוטבול הנייטראלי.
ואז באה סן פרנסיסקו. היו סמוכים ובטוחים שלו היו הניינרס בפלייאוף, דנבר הייתה מנצחת את המשחק הזה ב-20 הפרש לפחות. אבל מה לעשות שהם עדיין לא, והחבר'ה של מייק נולאן הצילו את הלילה גם למי שעוקב אחרי המשחק רק בגיימדיי בלי כל מיני תוכנות מחשב מפוצצות וירוסים. אין סיבה עדיין להיות אופטימיים לגבי אלכס סמית' המוגבל, אבל הניינרס סיימו את העונה עם שבעה נצחונות, וב-NFC החלש פלייאוף בעונה הבאה הוא לא מילה גסה. מי יודע, אולי בניצחון ההרואי הזה תם עידן הנאיביות הארוך של הקבוצה מגשר הזהב. פרנק גור, אגב, הוא הרץ האחורי הכי טוב בליגה ביחס לציפיות ממנו לעונה הזו. פשוט שחקן ענק. בכל מקרה, הניינרס נלחמו, עשו לדנבר את המוות, ניצחו באחד המגרשים הקשים ביותר ואם ללכת על הדפוסים הסנטימנטליים יותר, הרי שאחרי מות לאמאר האנט, אדם אהוב בכל הליגה, עוררו הרבה רגעים של שמחה במיזורי.
ואם כבר נפרדים מדנבר אי אפשר להגיד שלום בלי להתרשם לחיוב מג'יי קאטלר. הקוורטרבק הרוקי נפצע ברבע השני, חזר בשלישי והנהיג דרייב מהסרטים בדרך לשוויון שכפה הארכה. תוסיפו לזה את הדרייב בשלג שהחל יארד אחד מהאנדזון שלו בשבוע שעבר ואת המיני קאמבק בסן דייגו (שלא הספיק) ותקבלו קוורטרבק מחומר שלא היה בקולורדו כבר שמונה שנים. זה ימשיך לא להספיק לברונקוס כל עוד שנאהאן לא יכול להכין מנטלית את השחקנים שלו למעמדים קובעים, אבל זו בהחלט נקודת אור.
על סינסינטי חבל להרחיב את הדיבור. יש בהיסטוריה הרבה מקרים של כישלון נקודתי שמעיף קבוצה מהפלייאוף. שניים כאלה הם משהו שלא קורה כל יום. קודם הבלבול בבעיטת הבונוס בדנבר ואחר כך ההחטאה של שיין גרהאם מ-39 יארד. ניצול אחד של המצבים האלה היה מביא את הבנגאלס לפלייאוף. מישהו אמר "צ'וקרים"?
קודם מקנאב, אחר כך גארסיה
דטרויט (ואם תרצו - דאלאס) עשתה טובה גדולה לפילדלפיה. הניצחון של הליונס על הקאובויס אפשר לאיגלס לעלות בהרכב משני מול אטלנטה ועדיין לנצח (כי מייקל ויק לא יכול לעשות שום דבר). יש את כל הסיבות לחשוב שאם האיגלס היו צריכים את הניצחון הזה, ג'ף גארסיה היה מוביל אותם אליו, ממש כמו שעשה בכל החודש האחרון.
גארסיה היה מבריק בדצמבר, ועשה את מה שלא הרבה קוורטרבקים, גם ותיקים, יודעים לעשות - להכנס במצב של משבר ולשנות לחלוטין את המומנטום. ועכשיו, כמובן, עולה גם השאלה מי מהשניים עדיף לאיגלס בהרכב, כי מקנאב הוא מקנאב אבל עם גארסיה אנדי ריד מתפקד טוב יותר ו"מוכרח" להפעיל את משחק הריצה. ונניח שמקנאב חוזר, מי מהשניים צריך לפתוח?
יש הרבה עניין פסיכולוגי בהבנת ההיררכיה של קוורטרבקים. אם נוציא לרגע את הרוקיס (או כל קוורטרבק בשנותיו הראשונות שמיועד לגדול לתפקיד הפותח אבל בינתיים יושב על הספסל) מהתמונה, נוכל לראות שאחרי מספר שנים בליגה יש שני סוגי מחליפים: כאלה שהיו פותחים ברוב הקריירה ודעכו, כמו גארסיה, ג'ואי הרינגטון או דרו בלדסו, וכאלה שגדלו לתוך המשבצת של מספר 2 או מספר 3 (דיימון היוארד, בילי וולק, קלי הולקומב ובזמנו אלכס ואן פלט, המחליף הנצחי של בפאלו). המכנה המשותף לקוורטרבקים האלה הוא אחד: הם יודעים שהם מחליפים ושהם בנויים לסיטואציה מסוימת. גם אם גארסיה פתח ברוב הקריירה, הוא ידע שהשנה יקבל את הצ'אנס רק אם מקנאב יסריח בטירוף או ייפצע, וזה בדיוק מה שקרה.
לו היה גארסיה פותח את העונה בהרכב, סביר להניח שהאיגלס לא היו בפלייאוף. גארסיה, קוורטרבק טוב בסן פרנסיסקו, היה בירידה בשנים האחרונות, גם בגלל היכולת האישית וגם בשל מעברים מארגונים גרועים לגרועים עוד יותר (סן פרנסיסקו, קליבלנד, דטרויט). בתור פותח הוא היה נכשל, המשבצת של מספר 2 תפורה עליו כעת. הוא יודע את זה, אנדי ריד יודע את זה, קו ההתקפה יודע את זה, גם מקנאב יודע את זה. כך שהשוואה בין גארסיה למקנאב עושה עוול לשניהם. מקנאב הוא עדיין קוורטרבק טוב בהרבה מגארסיה, מבחינת יכולות ודומיננטיות. מה שכן, עכשיו מגיע הפלייאוף, ואנחנו יודעים שעם מקנאב היו לאיגלס בעיות בעבר בתקופה הזו. וגארסיה? בואו נגיד שבפעם האחרונה שהוא פגש את הג'איינטס בינואר הוא הפך פיגור של 24 נקודות לניצחון.
טובים, טובים, ועדיין
במאמר מסוף השבוע האחרון צינן מעט יובל גפן את האופוריה סביב וינס יאנג. המבחן של יאנג, קבע גפן, יהיה בשנתיים הקרובות. כשקבוצות הליגה יחלו ללמוד אותו יהיה לו יותר קשה והוא יצטרך גם למסור, לא רק להשתמש ברגליים. ובמקרה כזה הוא עלול להפוך למקרה נוסף של מייקל ויק.
הדין שחל על וינס יאנג הוא גם דינם של מאמנים בשנתם הראשונה בליגה. מה ששון פייטון ואריק מאנג'יני עשו בניו אורלינס ובניו יורק ג'טס ראוי להערצה, אבל לא חסרות דוגמאות מהשנים האחרונות של מאמנים שפתחו חזק ומשם קרסו: ג'ים מורה ג'וניור, שהוביל את אטלנטה לגמר ה-NFC, בוץ' דייוויס, שהחל בתהליך בניה בקליבלנד ואיבד את אמון הקבוצה, דום קייפרס שעשה דברים יפים בשנתיים הראשונות עם האקספנשן של יוסטון, וג'ק דל ריו בג'קסונוול וכמובן ניק סייבן, שאחרי הקאמבק שעשה לריקי וויליאמס החליט שהוא אלוהים וניסה להחזיר בתשובה גם את מרקוס ויק ודאנטה קולפפר, הימורים שהתפוצצו לו בפרצוף.
ככה שלמאנג'יני ולפייטון, שעשו כבר את שלהם השנה וכל הישג בפלייאוף יהיה בגדר בונוס, יש עדיין שנתיים או שלוש להוכיח שההצלחה שלהם לא נבעה מהתלהבות מקרית. ועם זאת, כדי בכל זאת להעצים את ההישג שלהם כדאי להסתכל על המחזור המוגבר של מאמנים שקיבלו צ'אנס ראשון העונה (או שחזרו לעמדת המאמן הראשי אחרי כמה שנות הפסקה) ולא נחלו את אותה הצלחה: סקוט ליינהאן בסט. לואיס, בראד צ'ילדרס במינסוטה, גארי קוביאק ביוסטון, ארט של באוקלנד (טוב, לקרוא לו מאמן זה יומרני), דיק ג'אורון בבפאלו ורוד מארינלי בדטרויט. בקיצור: הרבה מחיאות כפיים, הרבה זהירות.
