פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        הרי הרוקיס

        דודי כפרי לא יכול לחכות שהמחזור הקרוב יעבור, כדי להגיע לפלייאוף, ובינתיים נפעם ממחזור דראפט 2006 והדומיננטיות של הרוקיס

        זהו זה, אוטוטו מסתיימת לה העונה הרגילה, ומתחיל הקרב הגדול והמרגש ביותר שיש, הפלייאוף בפוטבול. יש הרבה מאד תלונות על השיטה שגורמת לתופעות כמו סיאטל, שבזמן שהפסידה את המשחק השלישי ברציפות שלה קיבלה את הידיעה שהיא העפילה לפלייאוף, או שיקגו, שבדרך להיות הקבוצה הכי גרועה בהיסטוריה שקיבלה ביתיות לכל הדרך, אבל בסופו של דבר אין הרבה דברים שישוו לטורניר הגלאדיאטורים האדיר שהולך להיות לנו מול העיניים.

        נוק אאוט מהיר, חד וקטלני, בלי שום הזדמנות לתקן. זה אולי לא הכי צודק, ולא תמיד הקבוצה הכי טובה לוקחת את הקופה (ומספיק להסתכל שנה אחורה ולראות את זה), אבל זה הייחודיות של הפוטבול.

        אז לפני שניסחף לתוך מהומת הפלייאוף, בוא נסתכל לרגע אחורה בעונה שעומדת להסתיים, ונראה תופעה מדהימה שלא זכורה כבר הרבה מאד שנים. מחזור הרוקיס שנכנס בשקט והשפיע בצורה דרסטית על העונה הזאת.

        שועלים צעירים

        במהלך הדראפט, די כרגיל התרכזו בנושא הקוורטרבקים ובשלישיה הפותחת. השנה גם היה את כל נושא רג'י בוש שקיבל את הטוויסט האדיר עם יוסטון ומריו וויליאמס. אבל אף אחד לא חשב או ציפה שנראה פה כזו תנועה של החלפת משמרות, שלא נעצרה אצל הרוקיס אלא התפשטה והדביקה שחקנים צעירים רבים אחרים.

        נתחיל בעמדה הכי בולטת, עמדת הקוורטרבק. לא פחות מ-5 רוקיס פתחו העונה: ליינארט, יאנג, קאטלר, גראדקובסקי וטרבריוס ג'קסון. קאטלר קרוב מאד להוביל את הקבוצה שלו לפלייאוף ויאנג יכול בסיטואציה מסויימת גם להיכנס לשם. לקבוצה הזו אפשר להוסיף את שחקן השנה השנייה ג'ייסון קמפבל, שבשעה טובה שלח את מארק ברונל לבית אבות וכמובן את מחליפי השנה, טוני רומו ופיליפ ריברס.

        היה צפוי שמאט ליינארט ווינס יאנג יפתחו כבר העונה. גם משיקולי פציעות צפויים של הפותחים שלפניהם, וגם בגלל שאף אחד לא חשב שהם יצליחו באמת להתמודד על הפלייאוף ולכן הקבוצות שלהם ייתנו להם לצבור נסיון. ליינארט מתחיל בשבועות האחרונים קצת להשתפר, אבל ההפתעה מגיעה מוינס יאנג שאף אחד כמעט לא ציפה שיהיה עד כדי כך טוב. עם הזריקה המשונה הזאת שלו והרגלי הריצה, הוא נראה מקסימום מייקל ויק משופר. האמת היא שבינתיים הוא מזכיר מאד את העונה הראשונה של ויק, אבל בקבוצה שג'ף פישר מאמן יש אפשרות ריאלית שהוא ימשיך להתפתח ולא יישאר במקום.

        לגבי גראדקובסקי, לא ציפו ממנו להרבה השנה, אבל כשהפותח לפניו הוא כריס סימס אף אחד לא פסל את האפשרות שנראה אותו. אז ראינו, ולא התרשמנו, וגם הבאקנירס לא (הם החתימו את סימס על הארכת חוזה השבוע). על ג'קסון בונים הרבה במינסוטה ובגלל זה קצת מפתיע שרק עכשיו הוא מחליף את בראד ג'ונסון, שעושה רושם שהשנה הגיל מתחיל להשפיע עליו ברצינות. ג'יי קאטלר החליף את ג'ייק פלאמר המאוד לא מדוייק ובינתיים נראה כמו רוקי, אבל כמו רוקי עם המון פוטנציאל.

        אז כאמור בעמדת הקוורטרבק ארבעה מתוך החמישה ממילא היו צפויים בשלב זה או אחר להשתלב בהרכב הפותח, אבל לעומתם בעמדות ההתקפיות האחרות המצב הרבה יותר מפתיע. דווקא הצמד שהיה אמור לרשת על הקרקע שני שחקנים ותיקים מצויינים, בדמותם של ג'וזף אדאי ולורנס מארוני, לא קיבל מספיק הזדמנויות, אבל ברור שהם העתיד של הקבוצות שלהם, במיוחד מארוני שהרשים יותר מאדאי.

        הג'טס נפרדו השנה מאחד מעמודי התווך שלהם, קרטיס מרטין. אז לאון וושינגטון הוא לא קרטיס מרטין, אבל את העבודה שלו הוא עושה עם ממוצע טוב של 4.4 יארד לריצה. לצידו יש את שחקן השנה השנייה המלהיב שנפצע יותר מדי (כמה אופייני בג'טס) סדריק יוסטון, וגם אם יוסטון ימשיך במגמת הפציעות העתיד עדיין וורוד על הקרקע, במיוחד כשהוא רץ מאחורי קו קדמי שגם הוא שודרג בצורה מאד מרשימה בדראפט .

        מייק בל אפילו לא נבחר בדראפט, אבל מבין הרצים של דנבר הוא היה הכי מרשים השנה. אז תגידו שזאת לא חוכמה להצליח בדנבר, אבל מייק בל עושה את זה עם המון לב, כי מהירות גדולה אין לו, וזאת אחת הסיבות העיקריות שהוא לא נבחר בכלל בדראפט.

        וגולת הכותרת הם כמובן מוריס דרו ג'ונס, שמסתמן כיורש אמיתי לפרג'ייל פרדי, ורג'י בוש, שמתחיל לעשות קולות כאילו הוא יוכל להיות רץ דומיננטי גם במקצוענים. בוש אולי לא יירש את מקאליסטר כל כך מהר, אבל לצידו הוא חוגג. כשמוסיפים את דאנג'לו וויליאמס, שהיה פצוע ולא קיבל מספיק הזדמנויות בקרוליינה, ואת שחקני השנה השנייה, פרנק גור והקדילק מטמפה, מקבלים הרבה מאד כוחות צעירים שמשתלטים על עמדת הריצה. לדניאן טומלינסון המדהים עדיין גבוה מעל כולם, אבל גם הוא ולארי ג'ונסון לא בדיוק שחקנים ותיקים.

        לא צריך את בריידי

        בעמדת התופס בכלל מקבלים סלט אחד גדול. עושה רושם שהשנה כמעט כל אחד יכול להיות רסיבר, ולא רק אצל טום בריידי. בשנה שעברה 4 שחקנים תפסו מעל 100 מסירות, 5 אם נוסיף לחבורה את צא'ד ג'ונסון עם 97 תפיסות. השאר הם פיצ'גרלד עם 103, סטיב סמית עם 103, בולדין עם 102 והולט עם 102.

        השנה רק אנדרה ג'ונסון הגיע ל-101 תפיסות, ואלא אם כן מארווין האריסון יתפוס עשירייה, אז אנדרה יישאר היחיד. מהחמישיה המופלאה של שנה שעברה רק צ'אד ג'ונסון עובר את ה-80 עם 83וגם זה בזכות שבועיים-שלושה חלומיים. אף אחד מהם לא היה ממש יציב, מה שנקרא "כסף בטוח" כמו שהיה בשנים האחרונות. בכל שבוע שחקן אחר מופיע משום מקום ומרשים.

        כאן לרוקיס עצמם היתה פחות השפעה, אם כי אחד הרסיברים הכי מלהיבים ששיחק השנה הוא רוקי, ועוד אחד כזה שנבחר בסוף הסיבוב ה-7, מארקז קולסטון בעל יכולת התנועה והתפיסה המרשימים ביותר. פה עושה רושם שכל העמדה עוברת שינוי. אולי זה בגלל החוקים הנוקשים שמאפשרים לרסיברים יותר נמוכים להצליח במקום שעד לאחרונה חיפשו ענקים, אולי משום שהיום יש יותר דגש ומוצאים יותר טייט-אנדים שתופסים את הכדור, אולי זה מקרי עקב העובדה שיש הרבה קוורטרבקים צעירים ולא מנוסים. את זה נוכל לדעת יותר טוב רק בשנה הבאה, אבל אין ספק שזאת לא היתה שנה טובה לעמדה של השחקנים עם הפה הכי גדול.

        השתלבות יפה גם בהגנה

        ומה לגבי ההגנה? כאן אין השתלטות כל כך בולטת, אבל יש השתלבות של צעירים שלצד הוותיקים משתלבים יפה מאד. בוא נסתכל למשל על קבוצות ההגנה של השנה. בשיקגו דניאל מאנינג מתחיל לקבל הזדמנויות ולתת קבלות, אבל את ההצגה שם גונב לו מארק אנדרסון, שמנצל את הפציעה של אלכס בראון בדרך ל-12 סאקים, הרבה יותר מכל אחד אחר בהגנה האגרסיבית של הברס.

        בבולטימור נהנים מהמהירות של דבאן לנדרי ובמיוחד מהכבדות של נגאטה, שעושה את כל מה שריי לואיס רק חלם עליו כשהוא התחנן שיבחרו אותו בדראפט. בבפאלו פותחים בעמדת הסייפטי צמד רוקיס : דונטה וויטנר, שנודע לשמצה עקב הבחירה הגבוהה מאד בו, מה שלא משנה את העובדה שהוא סייפטי מצויין, ולצידו יש את קו סימפסון שלומד ומשתפר. השניים הם חלק חשוב בהגנת בפאלו, שכהרגלה היתה טובה ואיכשהו השאירה את הבילס בתמונה עד כמעט הסוף.

        באוקלנד אין קבוצת התקפה בכלל, אבל הם בונים שם יופי של הגנה צעירה, בראשות שחקן השנה השלישית אסאמואה. כמו בפאלו, גם הם לא היו צריכים לקחת שחקן הגנה אלא קוורטרבק, בעצם אפילו יותר מבפאלו. אבל האף עושה עבודה טובה מאד, ותומאס הווארד נמצא כמעט בכל מקום במגרש. ואיפה שהוא לא נמצא יש כאמור את אסאמואה.

        עמדת הליינבקר מספקת כל שנה כוכבים, והפעם הצמד שנלקח גבוה מאד הצדיק למחצה את המצופה ממנו. איי ג'יי הוק בגרין ביי וארני סימס בדטרויט עושים כל מה שהם יכולים אבל לא מונעים מההגנות שלהם להסריח לגמרי. מעל שניהם העונה נמצא דמארקו ריינס מיוסטון, שנבחר סיבוב אחד אחריהם ובחוכמה ובאתלטיות שלו מעפיל לא רק עליהם אלא אפילו על שחקן ההגנה מהקבוצה שלו שנבחר ראשון בדראפט. מריו וויליאמס דווקא השתפר בחצי השני של העונה, אבל עושה רושם שהוא לא יצליח למחוק לעולם את העובדה שהוא תמיד ייזכר בתור "זה שנבחר בטעות במקום בוש".

        ובסופו של דבר, לשחקן ההגנה הרוקי שהשפיע הכי הרבה העונה על הקבוצה שלו יש רק 8 תיקולים. אבל הוא יודע החזיר בעיטות בצורה וירטואוזית ממש. דווין הסטר הציל את שיקגו יותר מפעם אחת העונה, לא פחות אם לא יותר מהסאקים של מארק אנדרסון.

        ולא שכחנו את המאמנים

        אז דיברנו על ההשתלטות שהביאו שחקני ההתקפה, ועל התרומה הגדולה בהגנה, אבל כשמדברים על מחזור הרוקיס שמשפיע על הליגה השנה, אי אפשר בלי לציין עוד שניים.

        שון פייטון הצעיד את ניו אורלינס המפורקת לשבוע ביי. אריק מאנג'יני צריך נצחון ביתי על הקבוצה הכי גרועה בליגה כדי להעפיל לפלייאוף עם קבוצה שמעטים מאד ציפו שתעשה משהו כבר השנה. שניהם מאמנים בפעם הראשונה בקריירה, ושניהם הביאו גישה רעננה ושונה לקבוצות שלהם.

        פייטון בעל הרקע ההתקפי הביא לניו אורלינס הרבה מאד מערכים שונים ומשונים, והפתיע הגנות עם מהלכים בלתי צפויים בכל שלב של המשחק. הוא ניצל היטב את הכלים שיש לו ויצר קבוצה תוססת שנמצאת בראש הליגה ברוב הסטטיסטיקות ההתקפיות. הוא גם היה האיש שהימר על הכתף של דרו בריס, וקיבל בתמורה עונה של כמעט MVP (התואר שייך לטומלינסון בלי תחרות). הוא זיהה את הפוטנציאל של קולסטון והימר עליו כששיחרר את דונטה סטולוורת', במקום להשאיר את שחקן הוותיק ולתת לרוקי האלמוני להשתפשף בקבוצת האימונים. אבל הכי חשוב, זה שהוא חיבר את הקבוצה ואת העיר מאסופת שחקנים בלי רוח, נשמה או אמונה, לקבוצה הכי אטרקטיבית בליגה.

        מאנג'יני הגיע מהצד ההגנתי של המשחק, אחרי שנים של לימוד תחת ביל בליצ'יק. ואת מה שהוא למד הוא הביא לג'טס. בניגוד לסיינט, בהתקפה יש לג'טס רק פליימקר אחד – לברניוס קולס. על הקרקע השילוב של וושינגטון ויוסטון עוד יניב הרבה פירות, אבל השנה הם עוד לא היו מספיק חדים ולא מספיק האמינו בעצמם. גם לקו שלפניהם לקח קצת זמן להתחבר, והתוצאה היא 108 יארד בממוצע על הקרקע, קצת מתחת לממוצע של הליגה. באוויר פני הצליח להישאר בריא, אבל היה בינוני למדי עם בדיוק 200 יארד למשחק ושיוויון מרשים 16-16 בין מסירות לטצ'דאון וחטיפות. העובדה שיריחו קוצ'רי, כמו רוב הרסיברים הרוקיס, סבל מעליות וירידות, רק מדגישה עד כמה ההתפקה של הג'טס השנה לא מרשימה.

        ובהגנה? סיפור דומה. צמד שחקני השנה השנייה קרי רודס וג'ונתן וילמה ממשיכים להוביל את הקבוצה קדימה, אבל וילמה אחרי עונה מפלצתית דווקא קצת נרגע, ובכלל אין איזשהו דיפרנס מייקר בקבוצה. אפשר לרוץ על הג'טס ואפשר גם למסור עליהם. אפילו בקטגוריה של איבודי כדור הם במינוס. איכשהו יש מין הרגשה כזאת שהג'טס היא לא קבוצה מיוחדת, לא משהו שאי אפשר לעבור, אבל איכשהו הם גם נצמדים אליך, איכשהו כאילו גונבים את הנצחון. איכשהו הם בפלייאוף. מעניין איזו קבוצה זה מזכיר.

        כמו שהדברים נראים כרגע, הג'טס בדרך לאינדיאנפאליס בפלייאוף, ואז נראה אם מאנג'יני באמת יודע לחקות את מורו ורבו. בינתיים, בתור מאמן רוקי, הוא עושה עבודה טובה מאד.

        אה, לפני שנסיים, השבוע הרבה אוהדי פוטבול נשמו לרווחה. נגמרה עונת הפנטזי, אפשר להתרכז במשחק בלי לחשוב מה זה אומר שסמי מוריס אולי לא ישחק כי רוני בראון אולי יחזור, ומכיוון שהם משחקים ביום שני צריך לקרוא את העיתונים מפלורידה כדי לנסות ולנחש מה יהיה שם. או במילים אחרות : ארור מי שהמציא את הפנטזי, אבל אין ספק שמדובר בגאון שהוסיף הרבה ריגוש לספורט. השנה בליגה הראשית שלי כידוע הפסדתי בגמר לדרדר השחצן ההוא, ובליגה השנייה אני השבוע בגמר. אין על פנטזי, במיוחד בעונות שזה מצליח. לגבי הדרדר, אל תדאגו. בשנה הבאה הוא יקבל את שלו. בריבית.