עשו לנו את השנה

יוני 2006, ערב שבת קיצי, גרמניה פוגשת את קוסטה ריקה למשחק הפתיחה של המונדיאל. הדקה היא הדקה ה-12. 65 אלף הצופים באיצטדיון אליאנז ארינה עדיין באקסטזה משער הפתיחה הנפלא של פיליפ להאם, כל גרמניה צוהלת, ברלין חוגגת, ההיסטוריה חוזרת. אבל אז הוא הגיע, משום מקום, הרגע של השנה. פאולו וואנצ'ופה, בקלילות שהפתיעה כל חובב כדורגל, ניצב מול להמן. חלוץ לטיני שחום עור, שנולד בחופיה הקאריביים של מרכז אמריקה, מוצא עצמו באחד על אחד מול ג'ינג'י מתולתל מהאקדמיות במערב אירופה בסצינה קלאסית. בלי לחשוב הרבה, באינסטינקט ספורטיבי טהור, וואנצ'ופה שולח את רגלו הימנית קדימה, מגלגל את הכדור לרשת, ומשווה ל-1:1. שאגה אדירה נשמעה בכל רחבי העולם. שאגה שסימלה שמחה אמיתית, אושר צרוף, רגשות שהתפרצו אחרי ארבע שנים ארוכות של ציפייה. הציפייה למונדיאל.

אז מה אם מאותו רגע המונדיאל רק הידרדר והסתיים באכזבה? אז מה אם הציפייה לטורניר התגלתה כמהנה יותר מהאירוע עצמו? אז מה אם ההתרגשות שלפני משחק הפתיחה, שיבוץ הבתים, בניית הסגלים הסופיים, נחיתת הנבחרות בגרמניה - כל אלה היוו התרחשויות מלהיבות יותר ממשחקי רבע הגמר? השער של וואנצ'ופה זיקק את כל הציפייה הזאת לרגע אחד, רגע שבו אתה מבין שזה סוף סוף קורה, החלום מתגשם, המונדיאל מתחיל. לא נורא שקלוסה החזיר את היתרון לגרמניה אחרי חמש דקות. העיקר שבאותן שניות קצרות נהנינו.

עוד לפני הפתיחה חששנו ממונדיאל בינוני. מטורניר לטורניר ממוצע השערים מידרדר, ההגנות הופכות לדומיננטיות, המצבים ליד השערים מתמעטים. אבל הגול של וואנצ'ופה ניפץ את כל הפחדים, גם אם זה נמשך לכמה רגעים, ולאחר מכן הכל חזר לסורו. באותו רגע כל התקוות התממשו, החלומות התגשמו, הציפיות התקיימו. משחק הפתיחה, שבדרך כלל מתהדר בשמרנות טקטית (או במילים אחרות, בונקר מכוער), סיפק צמד שערים סנסציוניים תוך 12 דקות; ההגנה הגרמנית, הסמל ליעילות המשעממת של הכדורגל האירופי, נראתה חדירה; קוסטה ריקה, נבחרת לטינית בינונית, נראתה אטרקטיבית ומפתיעה; הכדורגל, אותו משחק מעייף ונטול שערים, חזר להיות בלתי צפוי; העולם, אותו מקום קשה ואכזר, נראה שוב קסום.

בסופו של דבר, אנחנו חולים על טניס, רואים כדורסל כל יום חמישי, מוקירים את האתלטיקה כמלכת הספורט, אבל יודעים שאין כמו כדורגל. כבר 20 שנה אנחנו יוצאים מאוכזבים מהמונדיאל, אבל זוכרים שאין לו תחליף. כשהזמן יחלוף והשנים יעברו, נזכור את 2006 רק בזכות דבר אחד ויחיד. כי מה עוד זכור לנו מ-1990, או 94', 98', 86', 2002? מה עוד אנחנו יכולים להגיד על השנים הללו? איזה עוד זיכרון נותר לנו מאותם 365 ימים ארוכים ומשעממים? כלום, מלבד טורניר כדורגל שהתרחש בקיץ, מאותן שניות בודדות של אושר עילאי ומזוקק. הכל בזכות אנשים כמו וואנצ'ופה.