פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        תפסו שבוע: ספיישל דנבר

        עומר סלע כל כך נהנה מהמשחק בין הברונקוס לסינסינטי, שהחליט להקדיש את המדור לשחקנים של מייק שנאהאן

        מזמן לא נהניתי כל כך ממשחק כמו שקרנתי בהתמודדות הנפלאה ביום ראשון בלילה בין דנבר לסינסינטי. המשחק הסוריאליסטי הזה היה כל מה שפוטבול בדצמבר אמור להיות. בתנאי מזג אויר קשים, עם איבודי כדור לצידן של התקפות נפלאות, עם טעויות קריטיות לצד ביצועים אינדיבידואליים הרואיים, עם מיליון קאמבקים ועם אווירה נפלאה של ספורטיביות.

        לא חסרו גיבורים במשחק הזה, קאטלר, פאלמר (שליטף באבאיות את חוליית הבועטים הכושלת), חושמנזאדה, שנאהאן, צ'אמפ ביילי, דקסטר ג'ונסון, ג'ון לינץ', דומאטה פיקו, מארווין ויליאמס (שהמשיך למחוא כפיים גם אחרי שהכל נגמר ולעודד את השחקנים שלו), אבל הגיבור הגדול של המשחק, ומה שנקרא ה-X פקטור, היה, כמובן, מזג האוויר. והוא מה שעשה לי את המשחק.

        המשחק הזה היה נראה כמו משהו מעולם אחר לגמרי. פתיתי השלג ריחפו מעל המגרש ונצמדו אל הדשא ואל קסדות השחקנים ושערותיו של שנאהאן כמו פיות טובות מסיפורי אגדות. ובכל פעם שהשלג החל רוקד במגרש שחקני דנבר כמו קיבלו מוטיבציה אחרת לגמרי. ההגנה שלהם השתפרה, ההתקפה היתה חדה, משחק הריצה היה דורסני והקהל התעורר. הקבוצה נראתה כאילו היא משחקת עם עוצמות אחרות לגמרי. וכשמזג האוויר נרגע והצלילות שבה אל המגרש כך גם הבנגאלס חזרו לעצמם.

        במהלך האחרון של המשחק, אני לא יודע אם שמתם לב, דבר מדהים התרחש. מייד לאחר שחושמנזאדה תפס את הכדור של פאלמר החלו פתיתי השלג לרצד חזרה מסביב לקסדות הכחולות, המכשפה שבה אל המגרש. אני לא אגיד שידעתי שמה שקרה יקרה, אבל משהו בי הרגיש שלמרות הדרייב הנפלא הזה של סינסי, של 90 היארד, ולמרות הטאצ'דאון המקסים ולמרות שכל מה שנותר זה בסך הכל בעיטה קצרצורת, משהו הולך לקרות לטובת דנבר. גנרל חורף חזר אל המגרש והכישוף עימו. וזה לא שבסינסינטי אין שלג. יש והרבה. (אגב, לכל מי ששוכח, התופעה הכי בעייתית לקבוצה אורחת בדנבר, היא לא הקור אלא, ואת זה אי אפשר לראות בטלוויזיה, העובדה שאין אוויר במייל-היי. הנשימה קשה, הגוף עובד הרבה יותר). בכל מקרה, פתיתי השלג שבו אל המגרש, בראד סנט לואיס העביר את הסנאפ שלושה קילומטר שמאלה מידי, קייל לארסון לא הצליח לתפוס את הכדור וגרהאם רק עמד והתבונן מהצד.

        אבל ממזג האוויר לא נוכל ללמוד כלום לעתיד אז אולי כדאי להתרכז בדברים שיש בהם יותר עניין. הדבר המסקרן ביותר שעשה שנאהאן בדנבר השנה, ואת זה לא ראינו הרבה זמן ממנו, אם בכלל, זה לבנות קבוצת התקפה מאוד צעירה ולעמוד מאחוריה. קוורטרבק רוקי, ראנינג בק מוביל רוקי, טייט אנד רוקי, רסיבר רוקי. ומה זה אומר לעמוד מאחוריה? מתוך 12 המסירות המוצלחות שקאטלר העביר במשחק (זה היה נראה הרבה יותר מתריסר) רוד סמית', הרסיבר הוותיק, שסביר שיגיע להיכל התהילה ביום מן הימים, תפס רק אחת. שפלר ומארשל תפסו שש. אז מי אלו אותם שחקני כמעט אלמוניים שמובילים את ההתקפה של דנוור, התקפה שאם תנצח בשבוע הבא את פריסקו בבית תיקח את הקבוצה אל הפלייאוף?

        ג'יי קאטלר (קווטרבק)

        בן 23, ואנדרבילט

        קאטלר, כמה מתאים, נולד בעיירה קטנה בשם סנטה קלאוס, באינדיאנה. הוא שיחק במכללת ואנדרבילט, מכללה פרטית הממוקמת בנאשוויל, טנסי. לפניו יצאו ממנה רק שני שחקני פוטבול בסיבוב הראשונה בדראפט. הוא נבחר במקום ה-11 בדראפט האחרון, הקוורטרבק השלישי אחרי וינס יאנג ומאט ליינארט. יש שאמרו עליו שהוא הקוורטרבק הטוב ביותר בדראפט הזה.

        אבל החיים בואנדרבילט הם שונים מאוד מהחיים בדנבר. כשקאטלר פתח את משחק הפוטבול הראשון שלו במדי הברונקוס, בשלישי בדצמבר נגד סיאטל, הציפיות ממנו היו גבוהות באופן כמעט לא אנושי. הקהל של דנבר, קהל רוטן וקשה, מאס בג'ייק השני, זה הנחש. הם רצו מישהו אחר, מישהו שיכול למסור את הכדור באופן מדויק, למשל. הם רצו מישהו צעיר וחד. כל העיניים היו נשואות אל קאטלר הצעיר, שחקן מוכשר, אבל לא עלה על מגרש מקצועני מעולם. המשחק הראשון היה קשה. בסופו של דבר קאטלר התמודד יפה עם הקשיים ומסר פעמיים לטאצ'דאונים, אבל שתי מסירות הלכו לחטיפות, אחת מהן חזרה לטאצ'דאון מידיו של דאריל סאפ. במשחק הזה קאטלר גם מצא את ברנדון מארשל שעליו נדבר עוד מעט.

        קאטלר לא רגיל לקהל המטורף של דנבר. שלא כמו ליינארט (USC) או יאנג (טקסס) הוא לא רגיל לשחק מול קהלים גדולים. האצטדיון של ואנדי מכיל בקושי 40 אלף מקומות ישיבה. אצטדיון אינווסקו פילד במייל היי מכיל 76,126 מקומות ישיבה. והדרישות של הקהל גבוהות בהרבה. ב-NFL אין סבלנות. אין זיכרון קולקטיבי. פלאמר, לפניו, ראה את זה. הוא היה אהבת הקהל כשהגיע, עכשיו הוא לא יכול להראות את פניו ברחוב.

        מייק בל (רץ אחורי)

        23, אריזונה

        מייק בל נולד שישה ימים לפני ג'יי קאטלר. הוא לא נבחר בדראפט, למרות ששיחק בשביל מכללה גדולה ומכובדת באריזונה (טוב, לא קבוצת פוטבול מדהימה) והיה בקבוצת השנה של ליגת PAC10 בעונתו האחרונה במכללה. בל נתן עונה מכובדת מאוד השנה בדנוור. לאחר שלא נבחר בדראפט הציפיות ממנו היו נמוכות מאוד והוא היה צפוי להיות המחליף של טייטום בל ושל רון דיין, שנחתך בתחילת העונה וחתם ביוסטון.

        השבוע באינדיאנפוליס נזכרו ביכולות של דיין, זוכה פרס ההייזמן ב-1999, אבל זה כבר סיפור אחר לגמרי. מייק היה גדול במשחקי טרום העונה, אבל עד המחזור השמיני, בו טייטום נפצע, הוא המשיך להיות המחליף, למרות שנשא בנטל כמעט שווה בשווה. במשחק בגדול ביותר שלו השנה הוא רץ ל-136 יארד נגד, נחשו מי. מזל שיש את הגנת הריצה של הקולטס בעולם כדי להציל רצים אחוריים. כמובן שעוזרים גם הפאמבלים האומללים של טייטום כדי לתת למייק במה, והוא עושה עבודה טובה.

        ברנדון מרשל (רסיבר)

        22, סנטראל פלורידה

        מרשל נבחר בסיבוב הרביעי של הדראפט. הוא הגיע אחרי קריירת קולג' מכובדת, עם ביצועים מרשימים מאוד במשחק ההפסד של UCF בגמר ה-הוואי בול בשנת 2005 נגד נבאדה. במשחק, ששודר חי לכל האומה ונתן לו אור זרקור בפעם הראשונה, הוא תפס 210 יארד ושלושה טאצ'ים. מרשל הוא בחור מאוד אינטליגנטי ומוכשר. כשחקן מאוד מגוון שיחק במכללה שנה שלמה כסייפטי. כשמתבוננים בו משחק אפשר לראות את זה בצורה יפה מאוד. מרשל מבין את שחקני ההגנה האחורית, הוא יודע איפה הם יהיו ואיך הם יחפשו אותו והוא יודע איך להתחמק מהם. זאת אכן אחת התכונות הטובות יותר של מרשל – היכולת להמשיך עם הכדור אחרי התפיסה.

        העונה של מרשל תפסה תפנית נפלאה עם הכניסה של קאטלר לתפקיד הק"ב. ב-11 המשחקים הראשונים שלו העונה, תחת פלאמר, הוא תפס שישה כדורים ל-77 יארד. בארבעת המשחקים האחרונים המאזן שלו הוא 12 כדורים ל-213 יארד עם טאצ'דאון אחד והפך לרסיבר המוביל של קאטלר. התקשורת בין השניים היא טובה מאוד ונראה כאילו הם משחקים ביחד כבר שנים.

        רסיבר הוא אחד התפקידים הבעייתיים יותר בפוטבול. אף שחקן לא תלוי בשחקן אחר כמו שהרסיבר תלוי בקוורטרבק. שחקן יכול לשחק את כל הקריירה שלו עם קווטרבק איתו הוא לא מתקשר ולהוציא מספרים מזעזעים. ברגע שיגיע מישהו איתו הוא מדבר אותה שפה, האנד-זון הוא הגבול.

        טוני שפלר (טייט אנד)

        23, ווסטרן מישיגן

        אגב תקשורת, שפלר וקאטלר התגוררו באותו החדר בחודשיים של אימוני טרום העונה ונראה כאילו שפלר חיכה באותו חוסר סבלנות שקאטלר יגיע, לא פחות משג'יי חיכה. "אני לא בטוח אם זה בגלל שגרנו ביחד במשך חודשיים, אבל באמת נראה שהיתה מעט כימיה בינינו בטרום-העונה." שפלר נבחר בסיבוב השני בדראפט אחרי עונות מצוינות בווסטרן מישיגן ברונקוס (צירוף מקרים מופלא) כטייט-אנד היודע לתפוס היטב ולחסום. בשנה שעברה טוני, ביחד עם שותפו לקבוצה גרג ג'נינגס (שנותן עונה מצוינת בגרין ביי) נבחרו שניהם לקבוצת אול-אמריקה. הם היו הצמד השני בליגת המכללות בטאצ'דאונים (24).

        מה קרה לו מאז שקאטלר התחיל לשחק? 9 תפיסות, 165 יארד ויותר חשוב – 3 הבקעות בארבעה משחקים. שתיים מהן, נגד סן דייגו, בטווח של 48 שניות. כנראה שהיתה מעט כימיה. בכלל, להיות טייט-אנד בדנבר זה רעיון לא רע. בשביל קבוצה שבמשך שנים חייתה על הטייט-אנד שלה, לשנאהאן חסר מישהו גדול ומהימן במרכז שיודע לתפוס כדורים. שנאהאן אוהב טייט-אנדים, כמו שהוא אוהב רצים אחוריים. הוא מאמן של משחק חזק ואגרסיבי ונראה ששפלר, בייחוד עם ההתאמה שלו לקאטלר, יכול להתאים לשיטה כמו ברונקו לברונקוס.

        סביר שדנבר ינצחו את סן פרנסיסקו. הם הקבוצה עם יתרון הביתיות הגדול ביותר בליגה, הם מרגישים טוב עם עצמם, הם ניצחו פעמיים ברצף ונראה שהם יוצאים מהתקופה הקשה ומתחילים להאמין בעצמם, ונראה שההגנה שלהם יכולה לעצור את האיום היחידי של סן פרנסיסקו בהתקפה – פרנק גור. אבל הפלייאוף זה כבר סיפור אחר. שנאהאן כבר היה שם ולקח שתי אליפויות, מי כמוהו יודע. הוא בנה קבוצה ותיקה בדנוור השנה ולא האמין לרגע שיגיע לפלייאוף עם קבוצה של טירונים. אבל עם קאטלר (במקום פלאמר), מייק בל (במקום טייטום), מרשל (במקום סמית') ושפלר (במקום אלכסנדר), שנאהאן מוצא את עצמו במקום הזה וכנראה שהוא מאמין במה שיצא לו מתחת לידיים. אחרי הכל הוא בנה את קבוצת המחליפים הזו, הוא רק חשב שזה ייקח מעט יותר זמן עד שאלו יהיו השחקנים שיובילו אותו. לדעתי דנוור יכולים אפילו לנצח משחק אחד בפלייאוף אבל המבחן האמיתי של החבורה חסרת הניסיון הזו יהיה בשנה הבאה.