נקמה באמריקה, נקמה בניו יורק

להיות חזיר על מי שגם ככה אין לו זה מסוכן. תשאלו את דוד המלך, שאכל מרידות וטרגדיות משפחתיות וחרפה מינית בגלל שחמד את כבשת הרש. אבל לפעמים יש לסיפור סיום אחר.

ב-2005, אחרי שהוריקן קטרינה היכתה בניו אורלינס, היה ספק אם הקדושים בכלל יחזרו לשחק פוטבול באותה עונה. כשהתברר שכן, היה ברור שזו הולכת להיות עונה של גלות, כי האיצטדיון הביתי, הסופרדום, הפך כזכור למחנה פליטים לעת מצוא. משחק הבית הראשון של הקדושים שוחק דווקא בניו יורק, ביתה של הג'איינטס היריבה. למה לא במגרש נייטרלי? כי בניו יורק יכלה הליגה לחגוג ברוב פאר ובלי להתרחק ממטה התאגיד את העמידה האמיצה (עאלק) של הליגה עם הקבוצה המוכה גם ככה ממפרץ מקסיקו. הג'איינטס הפכו לקבוצה הראשונה בעידן המודרני שמשחקת יותר משחקי בית ממשחקי חוץ בעונה רגילה, ורבים טענו שזה בהחלט סייע לכחולים של ניו יורק במאבק על מקום בפלייאוף. הניו אורלינס סיינטס, שגם ככה לא שיחקו בעירם, שיחקו משחק בית אחד פחות מכולם וסיימו במאזן השני הכי גרוע בליגה.

כשהועיד הגורל את הג'איינטס לארח את ניו אורלינס גם העונה, סירבה הליגה אפילו לשקול את החלפת הביתיות, כדי לפצות את ניו אורלינס על משחק הבית האבוד מהעונה שלפני כן. הליגה עוד לא ידעה שהסיינטס הולכים להיות הסיפור הכי טוב בספורט השנה, אבל ידעה ותמיד יודעת איפה נמצא שוק התקשורת הגדול בארה"ב (רמז: לא בניו אורלינס).

אבל כשנגמרו משחקי הנייר ובעיטות הפתיחה שוגרו לאוויר, התברר שהחבר'ה מעיר הסתלבט הגדול לא מתחשבים בהערכות המוקדמות. כנגד כל הסיכויים, בעוד העיר סביבם עדיין חצי הפוכה, החלו הקדושים לטחון הגנות ולצבור ניצחונות, וזה עוד לפני שהנשק המאיים שלהם התעורר.

הרוקי הסנסציוני, רג'י בוש, נבחר שני בדראפט אחרי קריירת קולג' מזהירה, כבש את העיר בנדבנותו ומחויבותו לשיקום, אבל ממש לא הרשים על הדשא בהתחלה. אחרי חצי עונה, הרוקי ההתקפי הטוב ביותר ללא עוררין אכן היה מניו אורלינס – אבל זה לא היה בוש, אלא מרקז קולסטון האלמוני לגמרי. אחרי חצי עונה, הסיינטס היו במאזן 2:6, מקום ראשון ב-NFC דרום. עיר שלמה, שנזקקה נואשות לסיבה לזכור למה היא נחשבת למקדש של גוד טיימס, מצאה סיבה כזו בקבוצת הפוטבול שלה.

את המחצית השנייה של העונה פתחו הקדושים בשני הפסדים רצופים, והנשמות הטובות כבר עלצו בשקט ואמרו "אה, הבלון התפוצץ, אפשר לחזור לשגרה". הקדושים מצדם חשבו "שתשב השגרה על הבורג המתקפל", וענו בשלושה ניצחונות רצופים, שנתנו להם יתרון בלתי מחיק למעשה בראשות ה-NFC דרום.

אז הנה באים הקדושים חזרה לניו יורק, למשחק מול אותם ג'ייאנטס, שחייבים ניצחון כדי להישאר בתמונה לפלייאוף. "לא רציתם להחזיר לנו את משחק הבית ההוא?", אמרו אנשי הזהוב-לבן-שחור, "אין בעיה, נרמוס אתכם *אצלכם* בבית".

רג'י בוש, שלאורך העונה התבלט הרבה יותר בתפיסת הכדור מאשר בריצה עמו, נתן סופסוף משחק איכותי של רץ אחורי, עם 126 יארד וטאצ'דאון. הרץ האחר של ניו אורלינס, דיוס מקאליסטר, רץ גם הוא ליותר ממאה יארד ושש נקודות. דרו בריס, שבא מסן דייגו והפך למנהיג הרוחני של עיר שלמה, ביתר את הגנת הג'ייאנטס כשהיה צריך ולא עשה שגיאות, וההגנה תסכלה את איליי מאנינג ההולך ונשחק. טיקי בארבר, ששיחק בסדר אבל לא קיבל מספיק נגיעות, עזב את ג'איינטס סטדיום בפעם האחרונה בקול נפיחה דקה ולא לגמרי רואים עליו שאכפת לו נורא.

עכשיו הקדושים רחוקים ניצחון אחד מעלייה אוטומטית לסיבוב השני של הפלייאוף. משחק בית אחד לפחות בטורניר האליפות הם כבר הבטיחו לעצמם, וזה דבר שקרה להם רק ארבע פעמים בהיסטוריה. נצחונות בפלייאוף יש להם אחד בדיוק, אבל עוד חזון למועד. ברגע זה ניו אורלינס בפלייאוף ורצה חזק, וסגרה מעגל מימי המסכנות שלה בצורה פואטית וצודקת, וזה כל הצדק שאפשר לבקש מאלי הספורט

אז מה אמרנו? מסוכן להיות חזירים לרש. לפעמים הרש חוזר, לוקח את הכבשה שלו חזרה וגם דופק לגנב החמדן וואחד הפוכה לפנים. עכשיו נותר רק לקוות שמסע הוודו המסתורי של רג'ו בוש והחבר'ה יימשך. אמנם הליגה לא תתבייש, ותנסה לנכס לעצמה את הסיפור, אבל אנחנו יודעים את האמת. אנחנו נהיה פה ונגיד להם, שישמעו עד ניו יורק: "שבו בלול, יא נפוחים עם חליפות. זה פה הסיפור של האנדרדוגים".