וול סטריט: שחקנים בעלייה, שחקנים בירידה

ג'ייסון קיד (ניו ג'רזי נטס):

המעבר של אלן אייברסון והסטירה של כרמלו אנתוני למרדי קולינס השכיחו את שתי התופעות החיוביות הבולטות בליגה כרגע - ג'ייסון קיד והקבוצה שלו לשעבר, אליה נגיע מיד. תקראו כמה פעמים את השורה הסטטיסטית של קיד ב-10 משחקים בדצמבר נכון ליום שישי: 12.9 נקודות, 9.1 ריבאונדים ו-10 אסיסטים. במהלך התקופה הזאת היו לו ארבעה טריפל דאבלים שהעלו אותו למקום השלישי בהיסטוריה, עם 81, כשמאחוריו ווילט צ'מברליין הגדול. כזכור, רק אוסקר רוברטסון (הראשון ברשימה) סיים עונה שלמה עם ממוצע של טריפל דאבל, וזה היה מזמן, משהו חשבנו שכבר לא נראה יותר. כרגע קיד לא רחוק מממוצע של טריפל דאבל לחודש שלם, ועם ממוצעים עונתיים של 12.7, 8.7 ו-9.5 אפשר לפנטז אפילו על שחזור ההישג של אוסקר. בינתיים זה מספיק לנטס רק כדי להיות בצמרת בית היורוליג שלהם, שגם מכונה על ידי משקיפים מסוימים כבית האטלנטי, עם מאזן שלילי. מישהו אמר שג'יי-קיד מעבר לשיא?

בן גורדון (שיקגו בולס):

השוורים הבטיחו להתאושש מהפדיחות העונתיות במסע המוקדם למערב וקיימו בענק. למרות שהסגל הרחב היה אמור להיות היתרון הגדול של הבולס, ככל שהעונה מתקדמת זה נראה יותר כמו שולחן לחמישה בסגנון הפיסטונס ז"ל - קירק היינריך, גורדון, אנדרס נוצ'יוני, לואל דנג וביג בן וואלאס. כל אחד מהחמישה תורם בהרחבה לאחרונה (אולי חוץ מהיינריך), והכי יציב הוא דווקא השחקן שחוסר היציבות הייתה עד לא מזמן התכונה הבולטת שלו - בן גורדון. למרות שהוא עולה מהספסל, ולמרות שחוץ מנקודות הוא לא נותן כמעט כלום, גורדון הופך לבורג משמעותי מאוד בבולס בזכות קצב צבירת נקודות מטורף, בקבוצה שמשוועת לנקודות מהירות וקלות. ב-13 המשחקים האחרונים (11 נצחונות) קולע גורדון בדאבל פיגרס והשיג ממוצע של 21.8 נקודות (רק 43 אחוזים מהשדה אבל יותר מ-91 אחוזים מהקו, והוא הולך לשם המון) וכל זה בפחות מ-30 דקות למשחק.

ג'וש הווארד (דאלאס):

שתי הטקסניות המובילות מתעלמות מרעשי הרקע ומתמקדות בלעשות את העבודה. בינתיים שום דבר לא באמת עוצר את הספרס והמאבס בדרך למפגש מתבקש בגמר המערב. מצד שני, לפיניקס יש בטח תוכניות אחרות. בזמן שבסן אנטוניו הכל מתקתק, בדאלאס עוד יש מדי פעם עליות, ירידות ובעיות שנפתרות מיד (דירק נוביצקי נפצע? סליחה, טעות, הוא בריא). מרוב שקט אפשר לפספס את קפיצת המדרגה של ג'וש הווארד מכשרון ענק ולא יציב לאחד השחקנים השלמים בליגה. הוא איפס את הידית מהשלוש ומהקו, והתחיל לחסום, וב-13 המשחקים האחרונים מספק את הסטטיסטיקה הבאה: 20.3 נקודות ביותר מ-48 אחוזים מהשדה ו-89 אחוזים מהעונשין, 2.2 שלשות למשחק ב-47 אחוזים, 5.8 ריבאונדים, 1.3 חטיפות ו-1.5 גגות. ערך המוסף של הג'וש המשופר יכול להיות הנשק העיקרי של המאבס נגד הספרס, שכרגע נראים קצת יותר חזקים.

קרון באטלר (וושינגטון וויזארדס):

במסגרת צמצום הפערים של המזרח בזמן האחרון, גם המכשפים מתחילים להיראות כפי שציפו שייראו, עם 10 נצחונות ב-13 האחרונים, כולל כמה מרשימים במיוחד (לא רע בשביל קבוצה שדשון סטיבנסון הוא השחקן הרביעי הכי טוב שלה). מי שתוהה איך אייברסון וכרמלו יכולים להסתדר יחד, כדאי לו שיעיף מבט על וושינגטון, שם ליד גילברט ארינס מצליחים להיכנס גם אנטואן ג'יימיסון וגם באטלר, שניים שקולעים כמעט 20 נקודות למשחק (יחד עם ארינאס השלושה משיגים כ-70). מבין השלושה, באטלר הוא זה שביצע את קפיצת המדרגה הרצינית הקיץ ונישל את ג'יימיסון מעמדת האופציה השנייה בהתקפה. בשמונת המשחקים האחרונים (שישה מהם נצחונות) המשרת עלה עוד כמה מדרגות והוא מספק מספרי אולסטאר של 25.4 נקודות (90.3 אחוזים מהעונשין), 8.9 הורדות, 4.5 סוכריות ו-2.6 גניבות. יכול להיות שאוויר ההרים מהאוהל של ארינס משפיע גם עליו?

דייויד לי (ניו יורק ניקס):

מילא שחבורת הזבל מופיעה השבוע במניות החמות, מילא ששני שחקנים שלה נאבקו עד הרגע האחרון על המקום הזה, אבל שהשני יהיה אדי קרי?! לאן העולם הזה מתדרדר? השמן לא נכנס בעיקר לאחר שנרגע מעט בשבוע האחרון אחרי רצף של 11 משחקים של 20 נקודות ומעלה, שברובם הוא אפילו קפץ (!) כדי לאסוף ריבאונדים (!!) וחסימות(!!!). בכל מקרה, קרי נמצא בעונת קריירה, וייתכן כי הוא עתיד להגשים את הפוטנציאל שלו ואת החוזה המפלצתי שלו. הוא רק בן 23, ולא הולך לשום מקום בקרוב.

אבל התכנסנו כאן כדי לדבר על דיוויד לי, לא? לי הוא אחת התופעות המדהימות שהגיעו לליגה בשנים האחרונות. הוא סמול פורוורד לבן, 2.06 מטר, שנה שנייה בליגה, ולוקח 10.3 ריבאונדים למשחק בפחות מ-30 דקות, מה ששם אותו במקום החמישי בליגה בריבאונדים לדקה. חוץ מזה, אף אחד לא ימצא מילה רעה להגיד עליו - הוא קולע 11 נקודות ב-64 אחוזים מהשדה, בארבעת המשחקים האחרונים הוריד 15, 20, 19 ו-14 ריבאונדים. במשחק מול יוטה שלח את סטפון מארבורי לסל הניצחון, ובמשחק מול שארלוט קלע סל נצחון בלתי רגיל בנגיעה אחת, כשעל השעון 0.1 שניות. הוא גם מכניס המון התלהבות למשחק המשועמם של הניקס, ואפילו בקטטה הוא שימש כנציג האו"ם. בקיצור - איזיאה תומאס בטח יעביר אותו בטרייד בקרוב או לכל הפחות יושיב אותו על הספסל משיחזרו המושעים.

מייק ביבי (סקרמנטו קינגס):

עונה לא ברורה עוברת על סקרמנטו בינתיים. רון ארטסט נותן את התרומה שלו (כשהברגים מוברגים) וחוטף בלי הבחנה, קווין מרטין ממשיך להיות מועמד לגיטימי לאולסטאר, בראד מילר חוזר לעצמו, ובכל זאת כלום לא הולך. סיבות? יכול להיות שארטסט מקולל בדרך כלשהי, יכול להיות שזה אוסף הפציעות, יכול להיות שאריק מאסלמן פשוט לא מאמן מספיק טוב, ויכול להיות שהכל מתחיל בירידה של ביבי. מי שהיה המנהיג והווינר של הקינגס בשנים האחרונות, משחק כרגע, בעונה שבסיומה הוא צפוי להפוך לשחקן חופשי, את הכדורסל הגרוע ביותר שלו מאז שהגיע לקליפורניה. בדצמבר המלכים הפסידו 9 מ-12 משחקים, וביבי אחראי בהם על 14.4 נקודות ב-34.1 אחוזים מהשדה ו-6.1 אסיסטים. הוא סוחב פציעה ביד ואולי זו הסיבה לאחוזי הרוקי האלה, מה שבטוח זה שאם הוא לא יתחיל לפגוע בקרוב הפלייאוף ימשיך להתרחק.

אלטון ברנד (לוס אנג'לס קליפרס):

חזל"ש. אפשר לקפל את דגלי המהפכה, לא קרה כלום, לוס אנג'לס נשארת צהובה-סגולה. ברור היה שהמערב החזק יתחיל לגבות קורבנות בקרוב, אבל אף אחד לא חשב שהקבוצה המוכשרת, העמוקה והמאוזנת של מייק דאנליבי תהיה הראשונה ליפול. דווקא בתקופה ששון ליבינגסטון מתחיל להראות למה הקליפרס לא היו מוכנים לוותר עליו בשביל אייברסון, ההידרדרות של הקבוצה מגיעה לשיאה. סימן השאלה העיקרי מגיע מכיוון הכוכב הגדול ברנד - הוא ירד מ-24.7 נקודות בעונה שעברה ל-19 השנה, עם אותן דקות ואותם אחוזים. אז מדוע כוכב הקבוצה, שקולע ביותר מ-52 אחוזים מהשדה, זורק 4.5 זריקות פחות למשחק כשלקבוצה לא הולך כלום? אולי התשובה היא שלברנד אין אופי של סופרסטאר, וכשההגנות מכירות אותו יותר הוא לוקח רק מה שנותנים. עד שהוא יחליט אם הוא הגו טו גאי, הקליפרס נמצאים בעיצומו של רצף הפסדים שני העונה (שכרגע עומד על שישה), וגם הם יצטרכו להתאמץ כדי לחזור לתמונת הפלייאוף.

אמקה אוקפור (שארלוט בובקאטס):

רגע, הניגרי לא היה לוהט לפני דקה וחצי? כן, ובאותה מהירות הוא הספיק להתקרר. לא מזמן הוא נראה כמו אחד שנותן פייט לדוויט הווארד, מאז הוא ממשיך לחסום כמו מטורף (ממוצע של 3.1 גגות למשחק) ולהיות אחד משחקני ההגנה הטובים בליגה, אבל בכל מה שקשור לצבירת נקודות הוא איבד את זה והחתולים הפסיקו לנצח. כרגע התחושה היא שפרנצ'ייז פלייר הוא לא, מקסימום הוא יהיה סוג של בן וואלאס רק הרבה יותר פצוע. ב-13 המשחקים האחרונים (9 הפסדים) אוקפור מסתפק ב-11.6 נקודות, כשברוב המקרים הוא לא עובר את ה-40 אחוזים מהשדה. אולי הקבוצה של מייקל ג'ורדן לפחות תשיג את גרג אודן בזכות חוסר היכולת של הסנטר לעשות סל.

אנטואן ווקר (מיאמי היט):

קצת מוזר לכתוב על שחקן שגם בשיאו הביא יותר נזק מתועלת, אבל 'טוואן לא משאיר לנו ברירה. נו טוב, אנחנו גם נהנים לרדת עליו, מודים. עם פחות מ-9 נקודות ב-25 דקות בקבוצה שמשוועת למישהו שיעשה משהו ליד דווין וויד, פתאום אפשר להתגעגע לימים הטובים בהם קלע 20 למשחק כשהאחוזים מהשדה, מהשלוש ומהעונשין היו, בהתאמה, 40, 30 ו-60, ולתקופות בהן תיבל ב-4 איבודים סולידיים, פלוס מינוס. העונה, בינתיים, הוא מחפה על שאקיל אוניל רק באחוזים מהקו (38.6 אחוזים, הדיזל יצטרך להיות בשיאו כדי להיות גרוע יותר). אחרי שבפלייאוף הוא שיחק טוב והיה חלק חשוב באליפות, נדמה שווקר גמר את הסוס באופן סופי. והוא רק בן 30.

סבסטיאן טלפייר (בוסטון סלטיקס):

זאת תקופה טובה לפוינט גארדים - קיד מפלרטט עם ההיסטוריה, נאש בקונטרול, כריס פול ודרון וויליאמס גדולים מהחיים, בארון דייויס טוב, ליבינגסטון עושה הכל, טי. ג'יי פורד מנהיג את הקנדים לנצחונות בלי כריס בוש, מו וויליאמס מפתיע את עצמו ואפילו ג'ארט ג'ק, שנכנס לנעליים הפצפוניות של טלפייר בפורטלנד, הוא השחקן השני הכי חשוב ברצף הנצחונות של הבלייזרס. גם לצעירים של הסלטיקס אלה ימים יפים - אל ג'פרסון אולי אולי מתחיל לממש אופציות, טוני אלן נהדר, ריאן גומז יציב בחמישייה וגם ג'ראלד גרין נכנס מדי פעם לעניינים. רשימת המכולת הזאת באה כדי לתת קונטרה לגורנישט שטלפייר נותן בינתיים בבוסטון. ב-27 דקות הוא מסתפק ב-8.5 נקודות, 4.2 אסיסטים ושום דבר נוסף. משחקן שדני איינג' ויתר בשבילו על הבחירה השביעית בדראפט האחרון ועל צ'אנס להביא את אחד הכשרונות עם השמות הקצרים (רוי, פוי, גיי) ניתן היה לצפות להרבה יותר. צריך לצפות להרבה יותר. אם הוא ימשיך כך אף אחד כבר לא יצפה ממנו לשום דבר.