פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        דרדר במדבר: סידורים אחרונים עם דנבר

        הקקטוס הצליח במפתיע לעלות לגמר הפנטסי, אחרי ביקור במשחק של הקרדינלס נגנב מהטפשות של דניס גרין ומתפלא על מרווין לואיס

        לפני שנתחיל, אני יודע שכולכם הייתם מתוחים כל השבוע, כמוני, לדעת מה עלה בגורל מפגש חצי הגמר של הפנטזי שלי. אז לא נשאיר אותכם במתח ונגלה לכם כבר עכשיו שהמועדון הלוזרי שלי, כולל הלוזר הראשי פייטון מאנינג, הצליחו להתגבר על המורשת שלהם, זאת שאפילו האריזונה קרדינלס לא היתה מתביישת בה, ולנצח משחק פלייאוף שני ברציפות ולעלות לראשונה לגמר הגדול שייתרחש בשבוע הבא מול לא אחר מאשר דודי כפרי (כן, זה מהטור של מחר, רק הטוב ביותר בשביל הקוראים של וואלה!). נכון, העובדה שאוהד הברונקוס האומלל הזה הוא גם הקומישינר של הליגה מעוררת חשדות שגורמים עבריינים מבאר שבע מעורבים בעליה שלו לגמר אבל שום דבר, כולל השחקן הטוב בליגה (כן, הקומישינר השיג "במקרה" את LDT, למישהו יש את המספר של וייצמן-יער?) לא ירתיע אותנו בדרך לגביע הקדוש. ולכבוד העליה לגמר ולקראת המשחק הגדול, אפילו כתבתי שיר קטן (כל הזכויות שמורות) לאהוב נפשי החדש:

        פייטון מאנינג הוא גדול
        פייטון מאנינג הוא ענק
        פייטון יביא לנו אליפות על צלחת
        ולאבי סמית אוכל ב..

        יאללה, פייטון, לשחוט!!!

        אלה הקטנים גדולים יהיו

        עד כאן בנושא הפנטזי, שבמפתיע הצלחתי להתנתק ממנו לכמה שעות השבוע כדי ללכת לראות משחק פוטבול. א' ואני השגנו, לאחר חיפושים רבים, כרטיסים זולים למשחק של הקארדינלס מול הברונקוס והלכנו להחוות דיעה על שניים משלושת הק"ב המדוברים מהדראפט האחרון, קאטלר וליינארט. לצערי, ג'ייק פלאמר, שהיה הק"ב המקומי במשך שנים ארוכות ולפני זה כמעט לקח אליפות עם האוניברסיטה המקומית, כבר לא פותח בדנבר ולכן נמנעה מאיתנו חווית קבלת הפנים לבן החוזר הביתה. מה שכן, למזלנו, הגענו מוקדם למשחק והספקנו לטייל ביציע התחתון ולראות את פלאמר וקאטלר מתמסרים בינהם בחימום. מסתבר שפלאמר, אחרי הכל, הוא טיפוס ממש נחמד שלא הפסיק לחייך, נפנף לשלום לאוהדים שצעקו בשמו (חלקם עדיין לובשים את החולצה שלו. למה לקנות כזה דבר מלכתחילה לא ברור לי, אבל שיהיה) ואף חתם על כדור ונתן אותו לילד שקרא לו בלי שאף אחד ביקש ממנו. הייתי צריך לרכז את כל תעצומות הנפש שלי כדי להתאפק ולא לצעוק לו שאפילו לילדים קטנים הוא מצליח לאבד את הכדור. סתם ירדנו עליו כל הזמן שהוא מוסר אינטרספשנס - האיש פשוט אוהב לתת, זה הכל.

        המשחק עצמו היה בינוני למדי, כשמהר מאוד גילינו למה הכרטיסים היו כל כך זולים (בואו נגיד ככה - אם היינו יושבים טיפה יותר גבוה, היינו צריכים מסיכות חמצן) אבל שליטה מוחלטת של דנבר בחצי השני הביאה לנטישה המונית מוקדמת של היציעים ואנחנו, כמו ישראלים טובים, עשינו את דרכנו ליציע התחתון, שם התמקמנו טוב טוב על קו 50 היארד, קרוב לאקשן.

        אז איך ניראו ליינארט וקאטלר, תשאלו? ובכן, הם ניראו בדיוק כמו רוקיס. אצל שנייהם אתה יכול לראות ניצוצות של גדולה - קאטלר פתח את המשחק עם מסירה לט"ד לג'אבון ווקר ל-60 פלוס יארד שאין מילים להגדיר אותה חוץ מיפיפייה, וגם לליינארט היו הרגעים שלו, אם כי אצלו קשה לדעת אם זה הוא או הרסיברים הנהדרים שלו. מצד שני, לרגעים יכולת להרגיש איך הם עדיין לא מצליחים לעכל את כל מה שקורה במגרש ושדברים מסוימים מפתיעים אותם. למזלו של קאטלר, יש לו מאמן טוב, כזה שיודע להקטין את המגרש בשבילו, לבחור את המהלכים שמתאימים לאופי שלו, בעוד שליינארט צריך להתמודד, בנוסף לקו התקפה מהאיומים בליגה, עם מאמן שלקרוא לו טיפש יהיה האנדרסטייטמנט של השנה.

        בפארפרזה על טולסטוי (אנה קארנינה עושה עכשיו פליק-פלאק צוקהרה בקברה) אפשר לומר שכל המאמנים הטובים דומים, אבל המאמנים הגרועים, גרועים כל אחד על פי דרכו. יש מנהלי משחק איומים (הרמן אדוארדס, טום קוחלין), יש כאלה שלא מסוגלים להכין תוכנית משחק נורמלית (אנדי ריד) ויש סתם דבילים (תדמיינו עכשיו את ארט של עם מבט עגל), אצל דניס גרין הקבוצה שלו פשוט משחקת טיפש. פעמיים במשחק הקרדינלס היו קרובים לחזור למשחק - פעם אחת כשהם בעטו לשער שדה שצמצם לט"ד אחד בלבד ופעם שניה כשהם הצליחו לעצור את הברונקוס על שלוש ואאוט כשהם רק בפיגור 10 ובשתי הפעמים הללו הם הצליחו לעשות פאולים מפגרים שביטלו את ההישגים שלהם, כשבפעם השניה מעט היציעים שעוד היו מאוכלסים התרוקנו למרות שעוד נשאר מספיק זמן לשחק.

        כל המשחקים לעונה הנוכחית היו סולד-אאוט בעיקר כאפקט ישיר של האיצטדיון החדש (המעבר מהסן דבילז סטדיום לאיצטדיון הזה הוא בערך כמו לשדרג את החברה שלך מג. יפית לבר רפאלי, מדליה איציק לאנג'לינה ג'ולי, מאודטה למדונה, טוב, אתם מבינים את הנקודה) אבל תוך שנה-שנתיים האפקט הזה יתפוגג ואם הקארדינלס לא ייתאמצו להראות שיפור אמיתי בטווח הזמן הזה, הם יגלו שגם את מעט האוהדים שנשארו להם הם הולכים לאבד. לזרוק את דני גרין לכל הרוחות תהיה התחלה טובה.

        לדניאן, תרחם!

        הנה עוד כמה מחשבות פוטבול שעברו לי בראש בזמן שקיללתי את פיליפ ריברס על זה שהוא לא מוסר לאנטוניו גייטס (וגם אותך, לאבי. לא נשכח ולא נסלח!):

        - סינסינטי בשבועות האחרונים נראתה סוף סוף כמו הבנגאלס מלפני הסיכול הממוקד שביצע קים ואן אולהופן (או איך שקוראים לו) בקרסון פאלמר, אבל ביום שני הם נפלו במלכודת, שלא הייתי מצפה דווקא ממרווין לואיס ליפול אליה. בסופו של דבר, יש שני סוגי מאמנים, אלה שלא מעניין אותם מי היריב, הם מריצים את אותה תוכנית משחק (שנהאן ומרטי הם דוגמא טובה) ואלה שמנסים להתאים את תוכנית המשחק שלהם ליריב (בליצ'יק מומחה בזה).

        הטעות שלואיס עשה במשחק הזה היתה להקשיב לכל הפרשנים שדיברו על הגנת הריצה הבאמת איומה של הקולטס וניסה לטחון אותם בריצה. מה לעשות, שהקולטס עשו את ההתאמות הנדרשות והצליחו, לפחות חלקית, לבלום את רודי ג'ונסון, וסינסי ששינתה מתוכנית המשחק הרגילה שלה (לזרוק הרבה, וכמה שיותר רחוק), לא הצליחה להכנס לקצב התקפי כל המשחק. אם יש לך צד חזק, גם אם זה לא הצד החלש של היריב, אתה צריך לשחק עליו, וזה לקח שאם סינסי בכל זאת יהיו בפלייאוף, יעזור להם מאוד.

        - ולמי שכן שיחק על הצד החזק שלו במשחק הזה - פייטון "הווינר" מאנינג, כמובן. שלושת הט"ד הראשונים של הקולטס היו מקו ה-5 יארד של הבנגאלס או פחות, איזור שרק וול מארט לפני כריסמס צפוף יותר ממנו (אם לא הייתם - אל תנסו, תאמינו לי). תחשבו על זה - יש לך משהו כמו 20 שחקנים שמתרוצצים באזור בשטח של 15 על 50 מטר ועדיין פייטון מצליח, פעם אחרי פעם, להשחיל את הכדור לרסיבר שלו בדיוק בנקודה שרק הוא יכול לקחת אותה. כל זה טוב ויפה, אבל עם כל הכבוד (וברוך השם, לא חסר כבוד), מול קבוצות עם הגנת מסירה קצת יותר משובחת מזו של סינסי, זה פשוט לא יעבוד. אינדי חייבים להתחיל לנסות לדחוף את הכדור לאנדזון באמצעות הרצים שלהם, אחרת זה פשוט ייגמר בבכי.

        - טים רטאיי החליף השבוע את ברוס גבר בטמפה וכמעט לקח את הבאקנירס לקאמבק מדהים מול הברס, עם משחק של שלושה ט"ד, ואין זמן טוב מזה לספר סיפור על הבחור. בספר על הפטריוטס, עליהם השלום, שקראתי לפני שנה, סופר שבמהלך הדראפט של 2000, הפטריוטס בדקו שתי אופציות לבחור ק"ב בסיבובים המאוחרים, הראשון היה כמובן טום בריידי והשני - מיודענו טים רטאיי. בשנייהם ראו בליצ'יק ופיולי את אותן תכונות מנהיגות והובלת קבוצה שמצאו חן בעיניהם, כשבריידי מצא חן טיפ טיפה יותר, מספיק כדי להילקח בסיבוב השישי בעוד רטאיי נבחר בסופו של דבר בסיבוב השביעי ע"י הניינרס. לא מעניין היה לחשוב מה היה קורה אם בריידי היה נלקח על ידי קבוצה אחרת ורטאיי היה זה שנוחת בפוקסבורו? אני רק אומר.

        - נתון מדהים ששווה לשים לב אליו - שש קבוצות כבר הבטיחו את העליה שלהן, עוד 16 עדיין במירוץ ורק שמונה מתוך 32 קבוצות סופית מחוץ לתמונת הפלייאוף. אני חוזר, מתוך 32 קבוצות, שני מחזורים לסיום, 24 קבוצות (שלושת רבעי, למאותגרים מתמטית שבינינו) עדיין במירוץ. מי אמר שיוויון ולא קיבל?

        - תגידו, לא הגיע הזמן להמציא כינוי להתקפה של סן דייגו? משהו בסגנון "ההצגה הטובה מערבית לבבל" או משהו? כן, אני זוועתי בחרוזים, עוד לא הבנתם את זה כבר אחרי שיר הפתיחה?

        - הג'טס נמצאים במצב מצוין להגיע לפלייאוף כרגע ולפי הערכה שלי, אין שום סיבה שהם לא יהיו שם. מה שכן, אחרי ההפסד בסיבוב הראשון שלו (למרות שהם ניצחו את הפטס בבית העונה, אני לא רואה אותם עושים זאת שוב ובטח לא אצל בולטימור או אינדי) הם הולכים להיתקל בדילמה די רצינית. צ'אד פנינגטון, למרות כל הירידות עליו, נותן עונה לא רעה בכלל ולמרות שהוא לא הפני של לפני הניתוחים בכתף, הרי שבטווחים הקצרים הוא מדויק כתמיד ויכולת מנהיגות וראיית משחק תמיד היו לו. הבעיה היא, שכרגע הוא כמעט מנוטרל לטווחים הרחוקים וכל הגנה מספיק חכמה מבינה את זה ותרכז כוחות ב-20 יארד הקרובים לקו וכך תיקח ממנו רוב האופציות. הדילמה של הג'טס, לאור העונה המוצלחת של פני, היא האם לבחור ק"ב בדראפט שמסוגל למסור ליותר מ-20 יארד, נגיד טרוי סמית', שאמור להיות פנוי בבחירות המאוחרות של הסיבוב הראשון, או להמר על זה שפני יצליח להמשיך בקו ההצלחה ולמשוך עוד כמה שנים בתפקיד בלי שההגנות יילמדו איך לעצור אותו. מה אני אגיד לכם? לא הייתם רוצה להיות בנעליים של מאנג'יני.

        - נורא מתחשק להגיד משהו על טרל אואנס והיריקה על ד'אנג'לו הול אבל אני אחזיק את עצמי, כי הוא פשוט לא שווה את זה.

        ולסיום - עד עכשיו נמנעתי מלכתוב על לדניאן טומלינסון (מותר בכלל להגיד את השם המפורש שלו? זה לא חילול הקודש או משהו?) אבל לאור העובדה שהוא משחק מולי השבוע, אין יותר מדי ברירה. לא, אני לא אנסה לנחס אותו, אפילו לי יש גבולות, אז אני רק אצטט חבר שכתב לי השבוע:

        "צריך לזכור שכל שחקני הפוטבול הם רק בני אדם. חוץ מ-LT"
        אז בבקשה, אלוהים מסן דייגו, תשתמש במידת הרחמים השבוע...