אהבה עצובה בכתום

שלושים וחמש מתוך ארבעים ושתיים שנותיי אני רודף אחרי האהבה הגדולה שלי. למעשה, אפשר לומר שנולדתי כתום. עד היום אני זוכר בערגה את המשחק הראשון, בליגה א' דרום. סיפור האהבה שלי היה ונשאר בעיקרו חד סיטרי. על האהבה הבלתי מסוייגת שהרעפתי הגיבה אהובתי בדר"כ ביחס מזלזל, ביכולת מאכזבת. ברם, מעולם לא העליתי על דעתי לנטוש אותה.

על אף העובדה שעבורי, כתושב ירושלים, היו המשחקים כולם בבחינת "משחקי חוץ", רדפתי אחריה בלמעלה מ-95% מהופעותיה. תמיד קיבלתי את האכזבות שהנחילה לי באהבה. שנה אחר שנה קניתי מנוי ורצתי מהופנט שבת אחר שבת.

בה בשעה שחברי הגאים, אוהדי הקבוצות האחרות, זכו למנות גדושות של הצלחה, הסתפקתי במנת חלקי הצנועה, כפי שהוגשה על ידי האהובה. הפסדיה צרבו את לבי, אך מעולם לא פגעו בנאמנותי. גם בימים השחורים ביותר, בהשפלות הספורטיביות החוזרות ובמופעי האלימות המתועבים של מאהביה האחרים, לא חשבתי לרגע לעזוב ומצאתי את עצמי מתאמץ לעקוב אחריה בביתה המכוער והאהוב, בשכונת התקווה. בכל אותן שנים לא הצליח איש להניא אותי מהמרדף האינסופי. לא הוריי ז"ל, לא רעייתי שתבדל"א, לא ילדיי שרצו בחברתי. השבתות היו ונותרו מנת חלקה של האהובה הכתומה.

בלב כואב אני נאלץ להודות כי בהתנהלותכם בחודשים האחרונים הצלחתם במה שאיש לא הצליח לפני כן: לגרש אותי מעל פני אהובתי הנצחית. לא היה זה המעבר (המבורך) לבלומפילד. גם לא ההישגים המקצועיים העלובים והשיווק הפאתטי. להשפלות, לתבוסות, לקיפוחים- גם לכל אלה התרגלתי. לאחרונה, בזכותכם, נוסף פן חדש לסבל : לראשונה מאז החל הרומן שלי עם בני-יהודה", אני חש כי מי שאוחז במושכות מזלזל באינטילגנציה שלי, מעליב אותי, בז לי, ולמעשה , אינו מתייחס אלי. אין פלא, איפוא, שרבים כמותי מעדיפים להדיר רגליהם מהמגרשים, ואפילו מועדונים כמכבי פ"ת, ככפ"ס, וכאשדוד מושכים הרבה יותר צופים.

בשחצנות, בגאוות יתר, בהתנשאות, בעיוורון ויותר מכל-בחובבנות. בכל אלה נכשל מי שאמון על הצד המקצועי, חביב התקשורת, ניצן שירזי. כי מאז ההכנה הלקוייה בפגרה וההופעה המבישה במסגרת האירופאית ועד ההפסד בחיפה, לא הצליחה הקבוצה לייצר משחק ראוי אחד (כן, כן, כולל הניצחון על פ"ת, שבו החמיצו חניכיו של לחמן למכביר)

מה לעשות שגם הדיוטות כמונו מבינים דבר מה? מה לעשות שרוני שדברי החנופה של התקשורת אינם מועילים ואינם מביאים נקודות? על תעודת השליש שלכם נרשם באותיות של קידוש לבנה: "נכשל", ואתם בשלכם. האמנם סבורים אתם שדי במילים גבוהות ובניסוחים הנעימים לאוזני התקשורת כדי לנפק הצלחות?כלום לא ברור לכם שמי שנכשל, עליו לשאת באחריות? האם זרי הדפנה של אשתקד יהפכו בעל כורחם לזרי התנחומים? זו לא בושה להודות בכישלון, ולקחת אחריות. ואפרופו אחריות, מר שירזי, הפירוש המעשי היחיד הוא נטישת ההגה. לא הצהרה נבובה באוזניו של עיתונאי מתלהב.

בעמל רב הצליח ניצן להגיע לשיאי עליבות, כמותם איני זוכר שנים רבות. הקבוצה אינה נראית כמו קבוצת כדורגל, שהרי אפילו בתקופת החושך של אוחנה זכינו לראות כדורגל חיובי, וגם שונאיו יודו בכך. ואולם, הריטואל בבני יהודה של השנה מביך: בסופו של כל משחק עלוב האבחנות של המאמן הרהוט מדוייקות להפליא. ההמלצות שלו, באורח לא מפתיע, אינן כוללות את מר שירזי: "נחליף שחקנים, נשעה את עובד, השופטים טועים, הקהל לא תומך…" הכל, חוץ ממה שבאמת מתבקש: התפטרות. חד, חלק.

מה מסתתר באמת מאחורי מתק השפתיים שלך, ניצן? מה עומד מאחורי הגיבוי הבלתי ברור שלכם, חזי ומשה? הרי פיטורין אינה עבירה פלילית, כלום יכול להיות שהבעייה היא פיצויי הפיטורין?שאם כן, רק תרמזו ועבדכם מרים את הכפפה ומארגן מגבית. תופתעו מההיענות של האוהבים. עד כדי כך מאסנו באמירות ובהתנהלותו של ניצן החביב. בשם אוהביה הרבים של הקבוצה (ויש רבים כאלה גם במשפחת שירזי) הגיעה העת לומר: די, ניצן. לך!