עוד נס בעיר המוזיקה?

השבוע החמישה עשר של הליגה העלה בי זכרונות רומנטיים מעונת הכמעט אליפות הנפלאה של טנסי משנת 1999. ולמרות שהטייטאנס כנראה לא יגיעו לפלייאוף השנה (הסיכוי מאוד נמוך), הניצחון המרשים על ג'קסונוויל יוצר אצלי רצון עז להעלות באוב את אותה עונה מדהימה, העונה הגדולה האחרונה של הטיטנים. דווקא עכשיו - שבוע לפני המחזור האחרון, דווקא עכשיו - כשכל כך הרבה דברים מרגשים מתרחשים בליגה, דווקא עכשיו - רגע לפני שהפלייאוף מתחיל וכל מה שהוא היסטוריה יישכח בתוך הררי ההתלהבות שלקראת אלופה חדשה, דווקא עכשיו עולה בי התשוקה להתיישב אל מול האח ולהיזכר בימים היפים של ג'ף פישר ולקוות שאולי בשנה הבאה אולי הם יחזרו על עצמם. אחרי שבוע ספורטיבי שרובו הוקדש לאלימות במגרשים – המכות במדיסון סקוור גארדן, רימון ההלם בבלומפילד, היריקה של טרל אואנס על דיאנג'לו הול, בא לי להיזכר בימים של ספורט נקי ומרגש.

לטנסי היתה קבוצה נפלאה בעונת 1999. הליגה כולה הופתעה מאיכות הפוטבול שג'ף פישר הצליח להוציא מחניכיו, אחרי שתי עונות של 8:8 בשנים הראשונות של הקבוצה בטנסי, כששמה עדיין היה האוילרס. באותה שנה הקבוצה שינתה את שמה לטייטאנס, ואיזו עונה טיטנית זו היתה.

משום מקום טנסי הפכה לקבוצה החמה והמפתיעה של הליגה. אייר מקנייר היה הקוורטרבק, בשנים שעוד היה צעיר ואוורירי. אדי ג'ורג', אחרי הזכייה בתואר ההייזמן במדי אוהיו סטייט, נתן עונה מצוינת כרץ האחורי של הקבוצה. הוא רץ מאחורי לורנזו ניל הפולבק (עליו דיברתי כבר בשבוע שעבר). הרסיברים היו קווין דייסון, דרק מייסון ויאנסי ת'יגפן והטייט אנד המעולה של הקבוצה, אחד מגיבורי העונה המהוללת, ועוד מעט נדבר עליו מעט יותר, היה פרנק וייצ'ק.

בעונה הסדירה טנסי סיימו עם מאזן של 3:13, ולמרות שלא היו הקבוצה עם המאזן הטוב ביותר בליגה, ולמרות האנדרדוגיות שליוותה את כל העונה, הפרשנים הבכירים החלו להתבונן בהם כעל מועמדים רציניים לקחת את האליפות. שתי קבוצות איימו עליהם בדרך אל הגביע הקדוש – ג'קסונוויל, הקבוצה בעלת המאזן הטוב ביותר באותה שנה (2:14) וסנט לואיס (3:13) שאכן תיקח את האליפות בסופו של דבר, באחד הסיומים המדהימים ביותר בהיסטוריה של הסופרבולים.

המכשול הראשון של טנסי היה נגד בפאלו, בסיבוב הראשון של הפלייאוף. טנסי ניצחו עם מה שייקרה לימים בשם הקסום: "הנס של עיר המוסיקה". 16 שניות לסיום המשחק ג'ף כריסטי, הבועט של בפאלו, בעט בעיטת הרחקה אחרי מה שהיה נראה כמו שער השדה שניצח את המשחק. הכדור הגיע אל הקבוצה המיוחדת של טנסי, שהתאמנה על המהלך הזה עשרות פעמים לקראת רגע האמת. כמובן שדברים התפקששו ברגע האחרון והשחקן שהיה אמור לקבל את הכדור מעד ולא הגיע למיקומו הנכון, אבל התוצאה היה מרשימה. לורנזו ניל קיבל את הכדור בקו 23 היארד. וא העביר את הכדור לוייצ'ק וזה, עם ארבעה מגנים סביבו, החל רץ ימינה. אחרי שני יארדים וייצ'ק הסתובב במקומו ומסר מסירה נפלאה לרוחב המגרש אל קווין דייסון שקלט ורץ עם הכדור לטאצ'דאון של 75 יארד. ניצחון.

מי שמעוניין להיזכר במהלך ובפרשנויות המסקרנות סביבו מוזמן מאוד להיכנס לקישור שלמטה -. מרתק ומדהים לכל מי שאוהב פוטבול. אסור לפספס. בשבוע העוקב טנסי ניצחה את אינדיאנפוליס 16:19 עם משחק ריצה של 162 יארד מאדי ג'ורג וארבעה שערי שדה של אל דל-גרקו. במדי הקולטס שיחקו שני שחקנים צעירים ואחד קצת פחות – פייטון מאנינג, אדג'רין ג'יימס (רוקי אז) ומרווין האריסון.

בגמר ה-AFC טנסי נפגשה עם הקבוצה הטובה בליגה, ג'קסונוויל, שהפסידה רק פעמיים בעונה הסדירה. הג'אגוארס הגיעו כמועמדים ודאיים לניצחון אחרי תבוסה מבריקה, 62:7, על מיאמי של דן מרינו. ג'קסונוויל, בראשותם של מארק ברונל, ג'ימי סמית' ופרד טיילור, תחת מאמן מבטיח בשם טום קופלין (היום כבר חושבים עליו דברים אחרים) נראתה טוב, אבל שני ההפסדים היחידים שלהם בעונה הסדירה היו נגד אחת - טנסי. תעשו את זה שלושה - 14:33 במשחק חד צדדי העלה את טנסי לגמר מול מכונת ההתקפה המשומנת של דיק ורמיל, מייק מארץ וה-MVP, קורט וורנר.

אחרי מחצית מאופסת בסופרבול בינואר 2000, סט. לואיס פתחה חזק ועלתה ליתרון של 0:16 עם טאצ'דאון יפהפה של קורט וורנר וטורי הולט. ריצות של מקנייר וג'ורג' צמצמו ל-16:6 (אחרי החמצה של ניסיון לשתי נקודות). עוד ט"ד של ג'ורג' צמצם ל-16:13 ובעיטה של דל גרקו מאוחר יותר השוותה את המשחק עם 2:12 על השעון. הראמס החזירו את המומנטום עם פעולה מבריקה של וורנר ואייזיק ברוס, במהלך הראשון אחרי בעיטת ההרחקה. מסירה ארוכה, ריצה מהירה, 73 יארד. 16:23.

1:54, הכדור בקו 10 היארד של טנסי ומקנייר בונה את המהלך הבא. מסירות של 7 ו-9 לדייסון ווייצ'ק. ריצה ואחריה עבירה של משיכה בקסדתו של מקנייר. 59 שניות וטנסי בקו 40 היארד. מספר מסירות, עבירת קו. בניסיון שלישי לחמישה יארד מקנייר בורח משני מגנים ומוסר לדייסון ל-16 יארד.

קו 10 היארד של סנט לואיס. 6 שניות.

מסירה קצרה לדייסון במרכז המגרש. דייסון נראה כאילו הוא חוצה את קו האנד זון אבל אז הליינבקר של הראמס, מייק ג'ונס, בפעולה הגדולה של הקריירה הכמעט אלמונית שלו (12 שנים, 9 סאקס, 8 חטיפות), עוצר את דייסון. דייסון מותח את ידו קדימה, ידו כמעט טלסקופית, כתפו נראית כאילו היא עוד רגע יוצאת מגופו ועוברת בעצמה את קו הניצחון, שניים או שלושה אינצ'ים חסרים לו, הוא מתמתח, ואז – הוא עוצר, נגמר לו האורך, הכדור יורד אל הדשא המלאכותי, המשחק מסתיים. דייסון נותר לשכב על המגרש. אולי הסיום הגדול ביותר בהיסטוריה של הסופרבול. מי שרוצה לראות (אפשר לוותר?): להיכנס ולגלגל למטה עד שמגיעים אל: "the tackle".

הטייטאנס לא חזרו למעמד מאז. הם הצליחו לייצר עוד מספר שנים טובות, במיוחד בעונה הסדירה, אבל לא הצליחו לשחזר את ההצלחה. עוד יארד אחד, כל אוהד טיטאני אמר לעצמו, רק עוד יארד אחד. אבל זה לא קרה. ב-2000 הם הפסידו בסיבוב הראשון לרייבנס, שלקחו את האליפות. ב-2002 עברו את הרייבנס בסיבוב הראשון, אבל ניגפו מול הפטריוטס. השנתיים האחרונות היו מזעזעות, בעיקר בגלל בעיות בתקרת השכר שאילצו אותם לשחרר שחקני מפתח.

והשנה, למרות הכישלון לשוב לפלייאוף, בנאשוויל מפתחים אופטימיות. וינס יאנג, שכולם פחדו שיהפוך להיות גרסא חדשה של מייק ויק, נראה כמו כל מה שויק לא מצליח להיות – קוורטרבק. טרוויס הנרי נראה כאילו הוא חוזר לעצמו והכי חשוב - ההגנה משחקת נפלא. עם ממוצע של 17.6 נגדם בחמשת הניצחונות הרצופים מול קבוצות בקליבר של פלייאוף (אינדי, פילי, ג'איינטס, ג'קסונוויל), ועם תצוגת ההגנה הכמעט שיקגואית השבוע (שתי חטיפות לטאצ'ים ופאמבל אחד שחזר עד לתוצאה נוספת), ג'ף פישר מזכיר לליגה מה הוא יודע לעשות. ויאנג הוא בדיוק מה שפישר צריך.

פישר, אחד המאמנים היותר מוערכים בליגה, הוא מאמן של התלהבות, של מוטיבציה, של אנרגיה. יאנג נותן לו את כל אלה – הוא שחקן שרוצה לנצח, שלא מוותר עד הרגע האחרון, שהקבוצה רוצה לשחק בשבילו, שנותן לשחקנים את הטעם למשחק. ההתקפה של הקבוצה משחקת סביבו. ההגנה שבנה פישר - צעירה, אתלטית ומרתקת, הולכת להיות הדבר הבא.

אז השבוע, אחרי הניצחון על היגוארים, שהזכיר לי את העונה הבלתי נשכחת ההיא, בעיניים רטובות מדמעות של נוסטלגיה, אני יוצא בהצהרה אמיצה, ואתם יכולים להזכיר לי את זה בעוד שנה מהיום – טנסי מגיעה לסופרבול. אם שם יהיו להם מספיק יארדים או לא? את זה כבר בלתי אפשרי לנבא.