ושבו מאמנים (ומהמרים) לגבולם

בהתחלה השידוכים תמיד נראים מושלמים. כשיאמר, לדוגמה, חיפש איש מקצוע שינהל לו את האימפריה, וברקוביץ' היה מסוכסך עם כולם, פתאום, במקרה, גוטמן חזר מקפריסין. החיבור היה מתבקש, אבל בדרך משהו התפקשש. הרבה אנשי מקצוע ותיקים ומוכשרים, שהאמינו בכל לבם שיעמדו במשימה שהוטלה עליהם, מצאו את עצמם במקום הלא נכון, בזמן הלא נכון, על לא עוול בכפם. הם פשוט לא מתאימים למנטליות, לאווירה, לאנרגיות.

וזה לא רק גוטמן. גם שומי לא נמצא במקום שמתאים לו, גם שקלאר, גם לוני. לפעמים זאת לא אשמתם; סביר להניח שבמקום אחר, בזמן אחר, הם יכלו לפרוח. נסיבות אקראיות, שיקולים מקצועיים מוטעים או סתם גורל מר הציבו אותם בסיטואציה הלא נעימה, אבל עכשיו, לפני שהנזק יהיה בלתי הפיך, חייבים להיעשות שינויים מהירים. וואלה! ספורט, כהרגלה, הרשתה לעצמה לארגן מחדש את צמרת הכדורגל הישראלי.

אם יש מקום בישראל שבו יודעים להעריך תיקו אפס איכותי או להלל בונקר חסר פשרות, הרי זהו שער 5 בבלומפילד, מעוזם של האדומים מתל אביב. חבל שהסגנון ההגנתי והיעיל של אלי גוטמן מתבזבז על היומרות של האוהדים של מכבי נתניה, שמשום מה עדיין מאמינים שאוקוצ'ה ואופיר חיים ישחזרו את ימי הזוהר של מכנס ולביא. מכיוון שאנשי "הפאנזין" כנראה מעדיפים הפסדים רבי שערים מאשר עוד תיקו מאופס, אולי כדאי לצרף אליהם את מר "מעדיף לנצח 3:4", הלא הוא שומי יצחק, שהשקפותיו ההתקפיות לא תואמות את המסורת הבונקריסטית בוולפסון.

ביציעי הקופסה עשויים לקבל בשמחה חוסר סדר טקטי, היעדר יציבות מצד הכוכבים או כל דבר אחר שישבור את השבלוניות; אלי גוטמן, מנגד, ראוי לו שיגיע למפלטם של הבונקריסטים חסרי התקנה, המקום שבו המושגים "להרוס", "להפריע" ו"לחבל" נתפשים כערך עליון.

הטראומה של ה-0:0 העלוב בטדי, שעדיין מהדהדת בנפשם של אוהדי מכבי ת"א, עשויה להוות צומת מכריע ביחסיהם כלפי אלי כהן. האוהדים הצהובים חוו לא מעט השפלות בשנים האחרונות (רק בעונה שעברה הם הובסו 4:0 בבית על ידי הפועל עכו בגביע), אבל הפעם מדובר במבוכה מסוג שונה. מאמן האימפריה, שמסרב לערוך חילופים לאורך המשחק, למעשה מודה בהתנהלותו כי הבונקרים המכוערים הם פרי של תכנון מוקדם, אין צורך בשינויים, זה המקסימום שהוא ושחקניו מסוגלים לספק. על גישה כזו תבוסתנית, בעיקר אצל מכביסטים גאוותנים, אין מחילה.

במקביל, אי שם בעיר הנמל האשדודית, מתגלה מאמן צעיר ונעים הליכות, סופר מוכשר בזמנו החופשי, שמנהל בענווה וביעילות את ההפתעה של הליגה. אלון חזן, על אף שהיה שנוא נפשם של דיירי שער 11 בשנות ה-90, עשוי להיות זה שיגאל אותם מייסורי הבונקר של השריף. תמיד ידענו שמכבי ת"א קרובה יותר לווטפורד מאשר לרמת עמידר.

למרות הרכש הנוצץ, המאבקים בבג"ץ וההתייצבות בפסגת ליגת העל, הרומן בין ולדימיר לבין אוהדי בית"ר מצוי במשבר עמוק. למעשה, זה מעולם לא היה רומן, אלא מערכת יחסים שנכפתה על הירושלמים, שנאלצים להתמודד עם התנהלות הפכפכה וגישה מתנשאת מצד היו"ר, ועם מבטא רוסי כבד שרק מגביר את הניכור. גם בימים שבהם הקהל בטדי נהנה מגב כלכלי חסר תקדים, הוא עדיין משתוקק למנהל סמכותי ומנוסה, שישדר מצד אחד כריזמה ומצליחנות, אך גם עממיות והזדהות עם צורכיהם.

נדמה כי רק אדם כמו בן זקן, מוכר פרחים אשדודי שהפך לאיש עסקים ממולח, עשוי להיות הנציג שלהם בחלונות הגבוהים. הרזומה של בן זקן כולל היכרות עמוקה עם תחלואיה של ליגת העל, פז"מ במשרדי ההתאחדות, וגם לקחים מפרויקט גלאקטיקוס שכשל. חוץ מזה, קוראים לו ג'קי, ובירושלים זה כמעט תמיד עדיף על ולדימיר.

אפשר להגיד הרבה דברי ביקורת על לוני, אבל קשה לערער על טוהר מידותיו או על יומרותיו המוסריות. האיש אומנם הספיק להפסיד עשרות מיליוני שקלים בכדורגל הישראלי וחשף כישורים עסקיים מוגבלים, אך זה לא מונע ממנו להמשיך להילחם על הזכויות של הקבוצות וקהל האוהדים, ולצאת נגד הביורוקרטיה המיושנת של ההתאחדות, עסקניה המושחתים והמבנה הארכאי של המוסד.

הלוזונים, לעומת זאת, הם בדיוק להיפך. נהוג להחמיא ליכולותיהם הניהוליות ולשבח את גישתם הדורסנית שהביאה כל כך הרבה הצלחה למכבי פ"ת, אבל די ברור שכל פועלם נובע ממניעים אגואיסטיים וכל שעומד לנגד עיניהם הוא הצלחתם האישית בלבד. יהיה זה חסר אחריות להמשיך להתעלם מהסגנון הברוטלי וחסר דרך הארץ של עמוס לוזון, אחד מבני המשפחה שעומדת לנהל את הכדורגל הישראלי, שמצליח אפילו לעורר געגועים לגברי לוי. כבר אמרו חז"ל ש"דרך ארץ קדמה לתורה". הגיע הזמן שהדרך של לוני תקדם ללוזונים.

יש להודות, מכבי חיפה היא למעשה הפועל פ"ת משודרגת. במשך שנים ארוכות ניצלו הירוקים את הבסיס הכלכלי של יעקב שחר כדי לשאוב מהמלאבסים את כל הכישרונות שטיפחה מחלקת הנוער המקומית, ובעוד חיפה נהנתה מאוויר אירופי צלול כתוצאה מאימפריאליזם כוחני, אוהדי הפועל פ"ת המשיכו לסבול מתקציבים זעומים וכדורגל בינוני. הקהל של האימפריה הפתח-תקוואית, אחד מהיצירתיים והאקטיביים במקומותינו, ראוי לבעלים חדש, מישהו שיידע לנצל את המסורת המפוארת ולהצעיד אותה בחזרה לימי הזוהר, ומי כמו יענקל'ה הממולח יכול לעמוד במשימה הזו. זה המינימום שהוא יכול להחזיר להם.

מעטים הם אנשי המקצוע שמצליחים להישאר רלוונטיים לאורך שנים ארוכות, וברור ששלמה שרף הוא לא אחד מהם. אומנם לעתים הביקורת המיושנת שלו מצליחה להעלות חיוך ("למה פביאני מסתובב עם הגרביים למטה כמו פנסיונר?"), אבל עם הזמן הוא הופך לעסקן נודניק וטרחן, שמשנה דעות מדי יום ומנצל את מעמדו כדי לסגור חשבונות בפומבי עבור מקורביו. מכיוון שגם בטנו התופחת מקשה עליו לדבר בחופשיות, ובסיום כל משפט שהוא אומר נשמע שהאוויר בריאותיו אוזל והוא עומד להיחנק מהשווארמה שתקועה לו כמה שנים בגרון, הגיע הזמן למצוא לו מחליף בעמדת הפרשן של המדינה. ומי ראוי לבוא במקומו אם לא הפה הגדול של הקוסם, שמשלב רעננות חיובית, ניסיון אירופי, לשון קולחת וכנות ראויה לציון. עד שגם הוא יימאס.

אומנם שוערה של הפועל כפר סבא עדיין לא נמצא אשם בהטיית משחקים, אולם החקירה הצפויה של ההתאחדות, בדיקות הפוליגרף הכושלות והצילומים המפלילים מתחנת הטוטו הצליחו שוב לערער את הדימוי של הכדורגל הישראלי. לפתע המראות מהמשחק הדרמטי בין חיפה לכפ"ס בקרית אליעזר (3:3) נראים עלובים ועצובים, מהולים בכספי מהמרים ובאינטרסים מלוכלכים, ואין דבר שיותר ממאיס את הספורט מאשר חוסר הגינות.

כדי שהאימג' של אושרי לוי סופר מזומנים בתחנת טוטו שכונתית לא ייחקק בזיכרוננו כתמונת הספורט של השנה, עלינו לחכות לפתיחת עונת הטניס הבאה אלינו לטובה, כשנפגוש שוב את שחר פאר אהובתנו, שיא המקצוענות הישראלית, הצברית הנחושה והמוכשרת, שעושה את דרכה לצמרת בזכות עבודה קשה והתמסרות טוטאלית לטניס, ולא מחפשת קיצורי דרך לעושר רגעי וריקני.