בשבח התבוסה

מאמני ספורט משתמשים בתחבולות רבות כדי לסחוט מהקבוצות שלהם רגש. בדרך כלל הם מבקשים לעורר דווקא כעס ושנאה, בידיעה שאלו יתועלו נגד היריבה.

אלכס פרגוסון, ז'וזה מוריניו וארסן ונגר מתנהגים כבר שנים כמו ילדים קטנים וקטנוניים, רק כדי לשכנע את המיליונרים שהם מדריכים שכל העולם נגדם.

הרגשות הללו הם המפתח לניצחון של הפועל ירושלים בסיינה, יומיים אחרי התבוסה בנהריה. עד עתה, הרגש היחידי שדן שמיר עורר בקבוצתו היה דיכאון. שחקניו עלו בדרך כלל לפארקט בעיניים זגוגיות. מספרים שיוריצה גולמאץ כל כך מדוכדך, עד שאיבד חמישה קילוגרמים ממשקלו.

אלא שההשפלה במשחק שבת היתה כל כך קשה, שהשחקנים האפאתים של הפועל ירושלים היו חייבים להתעורר.

גולמאץ היה השחקן הטוב בירושלים ברבע האחרון; טימי באוורס הבהיר למה בנטון טרוויזו רצתה אותו; אד קוטה הראה את האיכויות שלו - ניהול משחק שקט, תנועה טובה בלי כדור ותרומה מפתיעה בריבאונד; תמאר סליי מימש שמץ מהפוטנציאל; מריו אוסטין דווקא המשיך להיות קצת אדיש, אבל הכישרון שלו הספיק ל-19 נקודות.

גם שני המאמנים שותפים. לשמיר מעולם לא היתה בעיה של שליטה ברזי הכדורסל, וניהול המשחק שלו היה מופתי. לסיינה לא היתה תשובה למץ'-אפ-זון של ירושלים, ובהתקפה היתה קבוצתו ממושמעת יותר וחיפשה את המסירה פנימה.

יריבו, סימונה פיאנג'יאני, אולי מוליך את הליגה האיטלקית, אבל כנראה שרמתה של זו נמוכה יותר מאי פעם. עם 35 זריקות לשלוש וקבלת החלטות שגבלה בטמטום, סיינה עשתה כל מאמץ כדי להפסיד.

לא כל הבעיות נפתרו, כמובן. את ירושלים אופפת חוסר ודאות ניהולית, שהגיעה לשיאה באיומי הפרישה של דני קליין. ואם תיכננו בקבוצה לבצע שינויים בפגרה, את מי בדיוק מחליפים עכשיו, אחרי שכל הזרים הצטיינו? לאור הקופה המידלדלת, לא בטוח שירושלים תצליח למצוא שחקנים טובים יותר.

ואולי הזרים אינם הבעיה, אלא היכולת של שמיר לעורר רגש בקבוצה שלו, גם בלי עזרתן של תבוסות.