סיירת סימאונה

שמונה כוכבים מעטרים היום את סמלה של אסטודיאנטס. שלושה תארים מקומיים וחמישה בינלאומיים משלימים שמונה כוכבים. ביום רביעי תפגוש הקבוצה את בוקה ג'וניורס למשחק על כל הקופה, משחק פלייאוף בודד, מפגש גמר על אליפות האפרטורה. מי יודע, אולי בעוד כמה חודשים מסביב לסמל של אסטודיאנטס יהיו תשעה כוכבים.

אסטודיאנטס הייתה הקבוצה הראשונה שזכתה באליפות ארגנטינה מלבד חמש הגדולות (ריבר, בוקה, ראסינג, סן לורנצו ואינדפנדיינטה), אי שם ב-1967. מאז הוסיפו הפינצ'ארטאס, כינויה של הקבוצה (על שמם של הסטודנטים לרפואה שהקימו אותה), שני תארי אליפות, האחרון מביניהם ב-1983. למרות שתי אליפויות בשנות ה-80 המוקדמות, השנים הגדולות של הפינצ'ארטאס היו אחרי אותה אליפות היסטורית ב-1967. הם זכו שלוש פעמים ברציפות בגביע הליברטדורס, בשנים 1968- 1970 וב-1968 הוסיפו גם את התואר הביניבשתי, אחרי ניצחון על מנצ'סטר יונייטד הגדולה של מאט באזבי.

מאז שנות ה-80 המוקדמות הקבוצה נעצרה וב-1994 אף ירדה לליגת המשנה. אחר כך שבה לליגת הבכירה, אבל לא דיגדגה את הקבוצות הגדולות. לפני שנתיים ביצעה אסטודיאנטס, הקבוצה השישית בגודלה בארגנטינה על פי המסורת, קאמבק לכיוון מרכז הבימה הארגנטינאית. תחת המאמן דאז, ריינאלדו מרלו, סיימו הפינצ'אס את האפרטורה ואת הקלאוסורה פעמיים במקום הרביעי.

מרלו עזב אחרי שנתיים והוחלף על ידי חורחה בורוצ'אגה, מבקיע שער הניצחון של ארגנטינה בגמר מונדיאל 86', שעזב בעצמו אחרי תשעה חודשים. אסטודינאטס חיפשה את האיש המתאים שישלים הקמאבק, שיחבר בין הקבוצה המתחדשת לזו ההיסטורית מ-1967, שיוסיף כבר עוד כוכב לסמל המועדון. הבחירה נפלה על כוכב עבר אחר, דייגו סימאונה, מאמן מתחיל, שנכשל בקבוצה הראשונה שלו, ראסינג קלוב.

סימאונה פרש רק לפני פחות משנה, אחרי קריירה מפוארת כקשר הגנתי חסר פשרות, במהלכה שיחק בקבוצות גדולות כמו אינטר, לאציו ואתלטיקו מדריד, והפך בזמנו לשחקן עם הכי הרבה הופעות בנבחרת ארגנטינה (בינתיים רוברטו אז'אלה כבר עבר אותו). סימאונה חזר לארגנטינה, אחרי שאת דמדומי הקריירה שלו העביר באתלטיקו מדריד, בעיקר על הספסל.

הוא חתם כשחקן בראסינג קלוב, הקבוצה אותה אהד כילד, אבל במהלך העונה הונחת לתפקיד המאמן אחרי פתיחה לא טובה של הליגה, והתפטרות של המאמן פרננדו קירוז. ההתחלה של סימאונה על הקווים לא הייתה טובה. ראסינג התקשתה לכבוש ודשדשה במקום האחרון במשך שבועות רבים. סיומת טובה, עם ארבעה ניצחונות ותיקו בחמשת המחזורים האחרונים של הקלאוסורה, שיפרו במעט את הרושם הרע, וסימאונה החל להוכיח שיש בו הרבה יותר משחקן עבר קשוח ולוחם.

"כשחתמתי בראסינג לא ידעתי שאעשה מעבר כל כך מהיר לאימון. למרות זאת, מהיום בו קיבלתי את התפקיד, לא שיחקתי יותר. אני לא חושב יותר כשחקן וגם לא רוצה לעשות זאת. מאוד טוב לי במקום בו אני נמצא ואני לא מתגעגע לימיי כשחקן", סיפר סימאונה לפני מספר חודשים. "למרות זאת, זה לא פשוט לשבת על הספסל. כמאמן אתה יודע שבסופו של דבר השחקנים על המגרש הם אלו שייאבקו על התוצאה".

כשחקן היה מעורב אל צ'ולו, כינויו של סימאונה, באינספור תקריות על המגרש. לא פעם ראה את הכרטיס האדום, כיסח שחקנים יריבים והתווכח עם שופטים. התקרית הידועה ביותר היתה במדי ארגנטינה במונדיאל 98', אז הובילה פרובוקציה שלו להוצאת כרטיס אדום לדייויד בקהאם מאנגליה. מחוץ למגרש סימאונה דווקא ידוע כאדם נעים הליכות, אבל בארגנטינה מספרים שאת הקשיחות שלו הוא הביא גם לקווים. "משרת האימון מביאה איתה עוד הרבה לחץ. השחקנים באים לאימון ואחר כך נוסעים הביתה. למאמן, לעומת זאת, תמיד יש מה לעשות", סיפר על השינוי. "אתה חייב להיות מעורב בכל דבר בקבוצה ולקחת החלטות חשובות. תמיד היה לי תפקיד חשוב בקבוצות בהן שיחקתי, אבל זה בכל זאת שונה. האחריות היא גדולה מאוד".

וזהו בעצם סוד הצלחתו של סימאונה באסטודינאטס: אל צ'ולו הזריק את רוח הלחימה הבלתי מתפשרת עמוק לוורידים של השחקנים שלו ולמערכת כולה, רוח איתה זכה בתארים היסטוריים באתלטיקו מדריד ובלאציו (מישהו אמר קלינגר הארגנטינאי?). לפני כשבועיים היה סימאונה כנראה אחד היחידים שהאמינו שסיפור האליפות עדיין לא גמור. בוקה הוליכה על אסטודיאנטס בארבע נקודות, כשנותרו שש כאלו עד הסיום ולבוקה שני משחקים לא קשים על הנייר.

סימאונה חסר הניסיון ידע כל העת להדביק את שחקניו באופטימיות שלו, ויותר מכך ביכולתו להילחם עד הרגע האחרון, וזה השתלם. "אני מזמין רק את האנשים שמאמינים להגיע למשחקים שלנו", הדגיש המאמן. "מי שלא נותרה לו אמונה, שיישאר בבית. אני לא מדבר על תקווה, גם לא על מקום שני או על התנחמות בדברים שונים. מבחינתי האליפות עוד לא נגמרה ומהסיבה הזו אנחנו צריכים לעלות למשחקים שנותרו כשאנחנו יודעים שהנסיבות יכולות להיות לטובתנו, אבל רק אם ננצח".

ההצלחה של סימאונה בסיום הכהונה שלו בראסינג, כמו גם הריצה הבלתי רגילה של אסטודיאנטס בחודשים האחרונים, לא נעלמו מעיני אנשי הכדורגל באירופה, העוקבים אחרי כל התפתחות ביבשת הדרומית. בינתיים החלו לצוץ בארגנטינה ספקולציות על עתידו של המאמן המצליח, כששמו כבר עלה כמועמד אפשרי לאימון אתלטיקו מדריד, מילאן, בורוסיה דורטמונד ואפילו נבחרת נורבגיה.

סימאונה לא ממהר: "ברור שאשמח לאמן באירופה, אבל כל דבר בשעתו. אסטודיאנטס האמינה בי למרות הכהונה הקצרה שלי בראסינג ואני אסיר תודה להם על כך. כרגע חשוב לי לבנות לעצמי ניסיון לקראת המעבר לאירופה". סימאונה גם נאלץ לענות על השאלה הבלתי נמנעת האם ירצה לאמן את נבחרת ארגנטינה. "לייצג את הנבחרת ואת המדינה שלך זה הדבר הגדול ביותר אליו שחקן יכול לשאוף. הייתי בנבחרת מ-1988 ועד 2004 ואת הרגעים היפים בקריירה שלי עברתי עם האלביסלסטה", סיפר אל צ'ולו. "כילד תמיד חלמתי לשחק בנבחרת ועכשיו כמאמן השאיפות שלי דומות. אם אצליח ברמת הקבוצות יהיו לי אפשרויות רחבות. הייתי נותן את כל 106 ההופעות שלי בנבחרת בשביל שבעת המשחקים הנדרשים כדי לזכות במונדיאל אחד. מי יודע, אולי כמאמן אני אגשים את מה שלא עשיתי כשחקן".

את עונת האפרטורה הנוכחית אסטודיאנטס פתחה טוב, אבל אחרי שלושה ניצחונות רצופים רשמה ארבעה משחקים ללא ניצחון, הפסידה שלוש פעמים, בין היתר 2:0 לבוקה ונראה היה שהיא תעביר עונה בצמרת, אבל ללא איום ממשי על האליפות. אז החלה הריצה של חניכיו של סימאונה, שפשוט דרסו כל קבוצה שנקרתה בדרכם: צברו 30 נקודות מה-30 האפשריות ב-10 המחזורים הבאים, הביסו את חימנסיה 0:7 בדרבי של לה פלאטה וניצחו גם ארבע מחמש הגדולות מבואנוס איירס, כולל 1:3 על ריבר פלייט.

סימאונה כבר צופה גדולות לחלק משחקניו. לפני מספר שבועות, כשנשאל על שחקנים שהיה ממליץ לקבוצתו לשעבר, אינטר, להחתים, השיב המאמן: "יש שניים. חוזה סוסה, קשר בן 21, שמזכיר מאוד את פרנצ'סקו טוטי. היום אפשר לשלם מעט כסף כדי לראות אותו, אבל אני מאמין שבתוך כמה חודשים הוא כבר יהיה במקום גדול. השני הוא מריאנו פאבונה, שחקן שכל הנתונים שלו יכולים להוביל אותו להצלחה באיטליה".

פאבונה הוא באמת סיפור הצלחה באסטונדיאנטס, והעונה כבר כבש 10 שערים ב-17 משחקים. עם מאזן כזה בגיל 24, השם של החלוץ המכונה "הטנק" כבר מככב ברשימות של הסקאוטים, ולא מן הנמנע שאת המעבר שלו לאירופה, אחרי שאת כל הקריירה המקצוענית שלו עשה באסטודיאנטס, הוא יעשה כבר בעוד פחות מחודש, עת יפתח חלון ההעברות האירופאי. למרות שני השמות האלו, שבלטו יותר מכולם, ההצלחה האדירה העונה של אסטודיאנטס משויכת יותר מכל לסימאונה ולחברו, חואן סבסטיאן ורון, שלמרבה הפליאה משחק בקבוצה כמושאל מצ'לסי.

לסיפור המשפחתי של ורון קשה להישאר אדישים, גם אם לא מאוהבים בשחקן. אביו, חואן ראמון ורון, היה אחד משחקניה הגדולים של אסטודיאנטס בכל הזמנים. הוא היווה בורג חשוב מאוד בקבוצה הגדולה של סוף שנות ה-60, כבש צמד בגמר גביע הליברטדורס מול פלמייראס ב-1968 ואת השער שהעניק לפינצ'ראטאס ניצחון מול מנצ'סטר יונייטד ואת הגביע הביניבשתי. כינוי של ורון סניור היה לה ברוחה, המכשפה, וכיאה לשושלת מפוארת בנו נקרא במהרה לה ברוחיטה, המכשפה הקטנה.

ורון הבן החל את הקריירה שלו היכן שאביו עשה את שמו, באסטודיאנטס. הוא העביר בקבוצת נעוריו שנתיים בטרם עבר לבוקה ג'וניורס הגדולה ומשם לאיטליה. סוון גוראן אריקסון היה זה שהביא את ורון לסמפדוריה ב-1996 ואחרי זה ללאציו ב-1999, כשבתווך הקשר גם העביר עונה מוצלחת בפארמה והניף את הגביע האיטלקי. בלאציו, אצל המאמן השבדי החדש-ישן, ורון התגלה בגדולתו. הקשר הפך לשחקן הבולט של הביאנקוסלסטי והוליך אותם לאותו דאבל בשנת 2000, כשלצידו חברו דייגו סימאונה.

אלכס פרגוסון, מאמן מנצ'סטר יונייטד, עקב בעניין אחרי הקשר המרכזי שהלהיב את אוהדי הליגה האיטלקית ושילם עליו קרוב כ-28 מיליון ליש"ט. הקשר הארגנטינאי לא מצא את עצמו בכדורגל האנגלי, למרות שהבריק לא פעם. אחרי שתי עונות, במהלכן גם זכה בתואר אליפות אחד, ורון עבר לצ'לסי, אבל שם כמעט ולא הורגש. בנוסף, סבל מפציעה טורדנית בגבו. ההגעה של ז'וזה מוריניו לסטמפורד ברידג' הייתה זו שגם שיחררה את ורון מהמועקה ושלחה אותו להשאלה באינטר.

הקשר, שהגיע לאנגליה כאחד מהשחקנים הטובים בעולם, שב לאיטליה כעבור שלוש שנים כסתם קשר טוב, לא יותר מזה. ורון העביר שתי עונות לא רעות באינטר, זכה בשני גביעים, אבל כמו כל הקבוצה, נכשל בהשגת האליפות או באיום על תואר ליגת האלופות. כשאינטר כבר הוכרזה כאלופת איטליה, בעקבות משפט הקאלצ'יופולי, ורון כבר היה בבית. באסטודיאנטס.

הקשר בן ה-31 יכול היה לתת לפחות עוד שתי עונות טובות בקבוצה איטלקית, אבל העדיף לשוב לארגנטינה ולמעשה לסיים בה את הקריירה. הדיווחים טענו שריבר פלייט ובוקה ג'וניורס, שתי הגדולות של הכדורגל הארגנטינאי, הגישו לו הצעות, אך הוא דחה אותן כדי לחזור לאסטודיאנטס. לקבוצה של אבא. מיד לאחר שובו הצהיר ורון כי בעתיד יתמודד על נשיאות המועדון ואין לראות בהצהרה הזו עוד שיגעון חולף של הקשר האמוציונלי.

על החיבור הנדיר בין ורון לפינצ'ארטאס יכול להעיד הסיפור של איצטדיונה הביתי של הקבוצה. בספטמבר 2005 נסגר מגרשה המיתולוגי של הקבוצה, החורחה לואיס הירשי סטדיון, בגלל תקנות חדשות של ההתאחדות הארגנטינאית, לפיהן לא ישוחקו משחקים באיצטדיון עם מושבים מעץ. באותה תקופה נבנה אצטדיון חדש בלה פלאטה, אבל אסטודיאנטס, כמו גם חימנסיה, סירבה להעביר אליו את משחקיה. ראשי הקבוצה ביקשו לשפץ את איצטדיונם הביתי, אבל נתקלו בסירוב תקיף של ראש העיר, חוליו אלאק.

אסטודיאנטס נאלצה לנדוד בשני הקמפיינים הבאים לביתה של חימנסיה ואחר כך לזה של קילמס, אבל באפריל האחרון שונה גזר הדין והקבוצה יכולה הייתה לשוב לביתה. לא על פי אלאק, שהחליט שהאצטדיון יישאר סגור. הקרע בין הנהלת הקבוצה לעירייה היה עמוק, אך באוגוסט לפתע הושג הסכם. העירייה הסכימה לסייע בשיפוץ היציעים באיצטדיון הישן, כשההחלטה הייתה שבמשחקים רגישים תארח אסטודיאנטס באצטדיון העירוני.

איך הגיעו להסכמה? חואן סבסטיאן ורון הגיע העירה ופישר בין הצדדים. מספר קילומטרים מלה פלאטה שוכנת העירייה סיטי בל, בה ממוקמים מתקני האימונים של אסטודיאנטס. לפני כ-6 שנים שודרגו המתקנים פלאים בזכות תרומה נדיבה של אחד, חואן סבסטיאן ורון. אלא מי.

בינתיים, כשהוא לא פועל מאחורי הקלעים, ורון הוא עדיין שחקן פעיל באסטודיאנטס והעונה היווה חלק חשוב במערך של החבר סימאונה. שיחק 16 משחקים, כבש שני שערים ובעיקר הוסיף מנהיגות במרכז המגרש. כשהוא יפרוש, חואן סבסטיאן ורון יעביר את המנהיגות שלו אל מחוץ למגרש, אבל כנראה שזה עדיין יהיה באסטודיאנטס. עד שזה יקרה, הוא רוצה עוד תואר. כמו אבא.