החמישייה הטובה
1. של מי השורה הזו? אל תסתכלו עכשיו, אבל אדי קרי הוא אולי שחקן השבועיים האחרונים. זהו, אמרתי את זה. בדרך כלל מקור בלתי אכזב לבדיחות, גיחוכים והשוואות מעליבות, הפעם הוא הדבר האמיתי. תשעה משחקים רצופים של 20 נקודות או יותר (כולל 36 באחרון), עם אחוזים מעולים בכולם, אבל אלו לא הנתונים המרשימים היחידים - 9 ריבאונדים בממוצע במהלך המשחקים הללו, ולמעלה מ- 90 הליכות לקו (ואל תבואו אליי בקטנות, כמו 55 האחוזים שלו מהקו). זה לא אדי קרי שלמדנו להכיר, זו מפלצת מסוג חדש, "דה אדי קרי שואו". אבל כדי להפוך לכוכב קרי צריך לשפר את יחס אסיסטים-איבודים שלו. העונה הוא מסר 15 ואיבד 74, שזה כמעט 5 איבודים על כל אסיסט. מצד שני, בכל העונה שעברה הוא מסר 19 אסיסטים ואיבד 179, אז אי אפשר להגיד שאין שיפור.
2. 157:161. לא, לא קיבצתי 3 משחקים יחד, זו התוצאה של המשחק בין ניו-ג'רזי ופיניקס מהשבוע שעבר. המערב הפרוע הגיע אל המזרח, שהפעם התאים את עצמו יופי יופי. ואיזה הופעות של סטיב נאש וג'ייסון קיד, ששיחקו ברמה הגבוהה ביותר ששחקני כדורסל יכולים לשחק בה, לא פחות ולא יותר. קיד עם הטריפל דאבל ה-79 בקריירה (עבר את ווילט צ'מברליין ועלה למקום השלישי בכל הזמנים) ונאש עם שיא קריירה של 42 נקודות. כאשר הכריזו במערכת הקול של הקונטיננטל איירליינס ארינה בניו ג'רזי על הטריפל דאבל של קיד, בא נאש וטפח לחברו על הראש, במפגן חברות וספורטיביות מהמדרגה הראשונה. בקיצור, כולנו נהנינו לראות (לא בעיניים שלנו, כמובן, תודות לטלוויזיה הישראלית הדואגת לאינטרסים של צופיה) את המשחק המדהים של השנה, וכזה הוא אכן היה - מדהים. אלו שכן ראו לא יכלו להפסיק למלמל "איזה משחק, איזה משחק".
3. רוח פרצים. זה קרה בשקט, אבל עושה רושם ששיקגו חוזרת על הרעה החולה של השנים האחרונות - פתיחה רעה של העונה (בחסות המסע המערבי בנובמבר), אבל מתקנת בהמשך הדרך (בחסות לו"ז קליל בדצמבר). שבעה ניצחונות רצופים לקבוצה מעיר הרוחות (עד הפסד למינסוטה בתחילת השבוע), כולם (למעט אחד) תוך מפגני קליעה של מעל 100 נקודות. בסך הכל שמונה משחקים רצופים בהם הקבוצה קולעת למעלה מ-100 נקודות. אם סוף סוף ביג בן וואלאס יתחבר לחברים, וההגנה תינעל כמו שהצעירים בשיקגו יודעים לעשות, האוהדים של הבולס יוכלו בכל זאת ליהנות השנה מקבוצה אדירה.
4. נאש קונטרול. מה יהיה? MVP בפעם השלישית ברציפות? קשה להאמין שיתנו לו. מצד שני - לא בטוח בכלל שלא מגיע לו. סטיב מצליח שוב לחבר סביבו את הלהקה הנודדת של השמשות, ויחד עם החזרה המרשימה של אמארה סטודמאייר לעניינים, פיניקס עם 10 ניצחונות רצופים, שמעלה אותם מהמקום האחרון בבית הפסיפי עד למרחק ניצחון אחד מהלייקרס, שיושבים במקום הראשון, ולא נראה שמשהו יעצור אותם בדרך לזכייה בראשות הבית גם העונה. לא צריך להתחכם, ואפשר פשוט להתלהב - איזה שחקן ואיזו קבוצה.
5. שנת חוזה. אומרים שאחת הרעות החולות של ה-NBA היא מהות שנת החוזה, אשר גורמת לשחקנים לתת את כל מה שיש להם על מנת לקבל את המיליונים הגדולים, ואחר כך הם הולכים לישון, כמעט מילולית (השיטה ע"ש ג'רום ג'יימס). ואולי בגלל זה רשארד לואיס כל כך טוב השנה? כך או כך, רשארד משחק נפלא, ואינו נופל מאף שחקן בליגה כולה. הוא עושה הכל, קולע 23 נקודות בכמעט 50 אחוזים, 2.5 שלשות בלמעלה מ-40 אחוזים, קולע בכ-90 אחוזים מהקו, מוריד 6.6 ריבאונדים, מוסר 2 אסיסטים, חוטף 1.6 אסיסטים ואפילו מוסיף לזה 0.7 בלוקים. ועכשיו שרואים ממנו יותר אגרסיביות בצבע, הוא בטופ של הליגה. כל עוד ריי אלן פצוע לואיס הולך להפציץ במשחקים הקרובים.
החמישייה הרעה
1. פילדלפיה ברחובות. אין חאחוות אחים בפילי, ובטח שלא קבוצה. עם מאזן עגום של 14:5, המציב אותם במקום הלפני אחרון במזרח (רק שארלוט מאחוריהם), ועם 9 הפסדים ב-10 המשחקים האחרונים, נראה שהסיקסרס סגרו את הבאסטה, בדרך לעוד עונה בלי שום סיבה לשחק עבורה. עבור אלן אייברסון זה הספיק, והוא, כידוע, הגיש בקשה רשמית לטרייד (ובמקביל מחמיץ משחקים עקב בעיית גב, נניח. הקבוצה ביקשה ממנו לא להגיע); כריס וובר נראה כאילו הדבר היחיד שעוד משפיע עליו זו הברך הכואבת, ומשחק באדישות גלויה (כשהוא כבר משחק), ורק אנדרה איגודאלה מראה סימני מאבק, אבל זה פשוט לא מספיק. קבוצת לוטרי הנאבקת על גרג אודן, זה מה שנשאר.
2. מזרח הוא מזרח. נכון להיום, אינדיאנה ושיקגו מחזיקות במקומות 5 ו-6 במזרח, עם מאזן של 50% הפסדים וניצחונות. וושינגטון במקום השביעי עם מאזן שלילי. במערב הקליפרס במקום התשיעי למרות מאזן חיובי, וזה, פחות או יותר, מסכם את מאזן הכוחות במשפט אחד. שלוש מובילות בהבתים מזרח, נכון ליום שני, הן אורלנדו, דטרויט וניו ג'רזי (כן, כן, הנטס, עם מאזן המרשים של 7 ניצחונות ו-12 הפסדים). שלוש המובילות במערב הן יוטה, סן אנטוניו והלייקרס, וראוי לציין את דאלאס, פיניקס ויוסטון המרשימות. וזה, בעוד משפט, חידוד הפער בין המזרח למערב.
3. בירה בצל. בירת קליפורניה היא כידוע סקרמנטו, אבל בקליפורניה המלכים חוסים בצל של שתי הלוס אנג'לסיות האחרות. סקרמנטו קינגס נראית אנמית, חלשה, פצועה ולא מספיק אגרסיבית להתמודד עם המערב החזק והקשוח. כרגע במקום ה-12 במערב, והאחרון בבית הפסיפי, עם מאזן שלילי של ניצחונות והפסדים, ייתכן מאד שלראשונה מזה שנים לא נראה את סאקטו בפלייאוף השנה, וזה יהיה באמת סופה של תקופה בה שיחקה לפרקים את הכדורסל היפה ביותר שנראה על מגרשי הכדורסל אולי אי פעם, קבוצת כדורסל חכמה להפליא ומשובבת נפש. מכל זה לא נשאר הרבה, רק הבזקים פה ושם ממייק ביבי, וקצת טירוף חיובי מרון ארטסט, כשהוא משחק (בעיות גב לאחרונה), ומומנטום שלילי של קווין מרטין, שגילה פתאום את נפלאות הדאבל טים.
4. בובי-בוזר. משום מה המקרה של בובי סימונס מזכיר לי את בוזר, ואני יכול רק לקוות עבור סימונס שגם יסתיים בצורה דומה. אחרי המעבר של בובי מהקליפרס לבאקס, עם תואר השחקן המשתפר והכסף הגדול (ההשוואה כאן היא למעבר של בוזר מקליבלנד ליוטה), הוא לא התאקלם מי יודע כמה בקבוצה, והשבוע הסתבר שהפציעה המסתורית באף רגלו תשבית אותו עד סוף העונה, אחרי שלא שיחק דקה ב-2006/7. בקיצור, אם סימונס יוכל לחזור בעונה הבאה ולהיראות כמו שבוזר נראה כרגע - דיינו. אבל בינתיים, הוא לא קיים עבור מילווקי, שחסרה אותו מאוד.
5. כריס קרוס. פינת כריס קרוס, ע"ש כריס מיהם (יקיר המדור, שליט"א) גאה לארח השבוע את מייק דאנליבי, מהגולדן סטייט ווריורס, שגם לו יש כבוד בעניין פליק פלאקים לפנים ולאחור. דאנליבי ריכז השבוע תשומת לב כאשר המאמן דון נלסון התייחס לחוסר האסרטיביות של מייק במשחק, ולאי מיצוי יכולותיו, ואמר שלפעמים הוא מרגיש צורך לשרוק לו בוז, בדיוק כמו אחרון האוהדים, כי ככה מרגיש מי שחשוב לו כשהוא רואה שחקן מוכשר שלא עושה הרבה עם מה שיש לו. ודאנליבי, מצדו, לפעמים נותן ולפעמים לוקח. נותן כמו ב-24/11 מול דנבר (14, 6, 6) וכמו ב-20/11 מול סן אנטוניו (20, 4, 5) אבל לפעמים לוקח, כמו ב-25/11, מול יוטה (2, 4, 2) או כמו ב-2/12 מול מילווקי (0, 1, 1). ותודו שאלו זיגזוגים ראויים לשמם.