לארי ואני

"ובינתיים מגיע יום ואדם נוכח או אומר, כי מלאו לו שלושים שנה. כך הוא מכריז על נעוריו. אבל יחד עם זאת הוא קובע את מקומו ביחס לזמן... הוא שייך לזמן, ובאימה התוקפת אותו עיניו רואות את האיום באויביו. המחר, הוא רצה את המחר, אף-על-פי שכל כולו חייב לדחות אותו. מרד זה של הבשר הוא האבסורד" (המיתוס של סזיפוס, אלבר קאמי)

כשהייתי צעיר, הייתה לי נטיה לשגות באשליות. הייתי יושב וחולם במשך שעות על איך אני הולך להיות חייל עטור קרבות או שחקן כדורסל שמוליך את נבחרת ישראל לאליפויות עולם. מה שכן, לא משנה מה היתה האשליה, דבר אחד היה משותף לכל אותם חלומות בהקיץ - כולם היו מסתיימים בזה שאני הולך ומשחק עם לארי בירד בבוסטון סלטיקס, על הפרקט המיוזע של הבוסטון גארדן. בראיה לאחור, כשאני בוחן את גיל ההתבגרות שלי, אני מוצא שלמעשה לארי בירד היה חלק אינטגרלי ממנו לא פחות מפצעי בגרות או גילוי המין הנשי. הוא היה ההתנסות הראשונה (ובראיה לאחור, גם האחרונה) בהערצה אמיתית לשחקן, הוא היה כרטיס הכניסה שלי לעולם המופלא של כדורסל בפרט וספורט אמריקאי בכלל, הוא היה הפוסטר שעל הקיר והכתבות הגזורות מהעיתונים, הוא היה מושא לחיקוי ולויכוחים תמידיים מי יותר טוב, הוא או מג'יק, והוא עדיין, במידה רבה, סוג של בן משפחה.

כשבאתי לחגוג עם בירד את יום ההולדת החמישים שלו השבוע, גיליתי שכתיבה על מי שהיה האליל שלך בילדותך היא כנראה הדבר הכי קרוב למה שמרגיש איש מהרחוב שבא לעשות סקס עם דוגמנית צמרת - איך לעזאזל אני לא מפשל פה? איך כותבים כתבה על שחקן מושלם (ובירד היה, דווקא בגלל כל החסרונות שלו, השחקן המושלם ביותר שראיתי בחיי) כשכל כתבה פחות ממושלמת תעשה חטא לאיש ולשחקן? דבר נוסף שכתיבה כזאת מלמדת אותך, לאור העובדה שאין לך שום צורך לעשות מחקר לעובדות בגלל שהכל שמור בתאים האפורים, הוא שבמהלך הכתיבה, אתה לומד על עצמך, לא פחות מאשר על מושא הכתבה. אחד הדברים שחדרו להבנתי במהלך הכתיבה, כמו שהציטוט בפתיחה רומז, הוא שכאשר האיש שהערצת בתור נער הופך לאיש בגיל העמידה, זה כנראה אומר שגם אתה כבר לא ילד. מצד שני, העובדה שגם שנים אחרי שבירד תלה את הנעליים, אני עדיין אוהד ספורט נלהב (אם כי לא של ה-NBA), יכולה ללמד שהילד הקטן שבי עדיין פועם איפשהו מתחת לפני השטח.

הדבר השני שמצאתי הוא, שכשאני כותב על לארי בירד אני לא מסוגל, אולי בפעם הראשונה בחיי, לנקוט עמדה אובייקטיבית. כמו ניק הורנבי וארסנל ב"קדחת הדשא", גם אצלי הקריירה של הציפור הלכה יד ביד עם ההפיכה שלי מילד לאדם בוגר, וההפרדה בין השניים, היא מבחינתי משימה כמעט בלתי אפשרית. אז במקום לכתוב עוד אחת מאותן כתבות אינפורמטיביות, עתירות במספרים וסטטיסטיקות, או סתם את סיפור חייו של ה"היק מפרנץ' ליק", שיסבירו לדור הצעיר שלא ידע את האגדה מי היה לארי לג'נד, החלטתי פשוט לספר על אותם רגעים מיוחדים שאני ובירד חלקנו ביחד, שהאוסף שלהם מייצר תמונה, עדיין רחוקה משלמות, של איזה שחקן מיוחד היה לארי בירד ולא פחות מזה - איזה שחקן מיוחד הוא היה בשבילי.

אני לא זוכר בדיוק מתי החלטתי שאני אוהב את הסלטיקס, יש לי רק שאריות של זיכרון מעורפל מתחילת שנות השמונים על משחק כלשהו ששודר בטלוויזיה השחור-לבן שלנו, שבו החלטתי, מתוך הגיון צרוף של ילד בן שבע, לאהוד את הקבוצה ששיחקה במדים הטובים, הלבנים, מול הקבוצה ששיחקה במדים הרעים, השחורים. מאוחר יותר, כמו שהמוח אוהב לעשות הרבה פעמים, עשיתי רציונליזציה והגעתי למסקנה שהיה מדובר במשחק בין הסלטיקס לסיקסרס בגמר המזרח של 82' אבל האמת הפשוטה היא שעד היום אין לי מושג אם באמת הפכתי להיות אוהד סלטיקס בגלל המשחק הזה או בגלל משהו אחר שמשך אותי לקבוצה הספציפית הזאת ולשחקן המסוים הזה. מה שאני כן יודע הוא שבאמצע שנות השמונים, כשנכנסתי לעשור השני לחיי, הסלטיקס הפכו להיות חלק מרכזי בהם. מה שתרם לכך רבות הייתה העובדה שבן דודי, הצעיר ממני בחצי שנה שהתגורר מעבר לרחוב, הפך בעקבות האהדה שלי לסלטיקס לאוהד שרוף של הלייקרס ומג'יק. הוא כמובן יטען ההיפך ויגיד שהוא זה שהיה הראשון ושאני זה שניסיתי לעצבן אותו עם הבחירה של בירד, ויכול להיות שהוא אפילו צודק, מה שלא שינה את העובדה שהיינו מבלים סופי שבוע שלמים בויכוחים על מי יותר גדול - מג'יק או בירד, ומתחרים אחד בשני מי יחזיק ביותר ממורביליה של השחקן האהוב עליו.

באותה תקופה, צריך לזכור, לפני שמייקל ג'ורדן פרץ במלוא גדולתו לזירה, מג'יק ג'ונסון היה הבחירה הפופולרית בשכונה, יחד עם ליברפול בכדורגל האנגלי, בגלל הדברים שכולנו זוכרים לגביו - החיוך, השואו טיים, המסירות בלי להסתכל וכמובן האליפויות. לבירד לא היה כמעט שום דבר מזה (חוץ מהאליפויות, ברוך השם). הוא אמנם היה מחייך מדי פעם, אבל זה לא היה חיוך יפה (בירד בכלל לא היה בחור יפה, בטח עם השפם המכוער ההוא), הוא היה מוסר מסירות מיוחדות אבל לא הופך אותן לסיפור גדול כמו שהלייקרס היו עושים וכל ההתנהלות שלו על המגרש נתנה תחושה, במיוחד לאור כל האתלטים השחורים ששיחקו סביבו, שהוא לא לגמרי שייך. ואולי זה בדיוק מה שקסם לילד קטן כמוני, שפופולריות חברתית היתה זרה לו כמו שהמושג תחרות זר לשמעון מזרחי - לראות בן אדם בלי כמעט שום עליונות פיזית (למעט הגובה שלו, כמובן) עושה צחוק משחקנים שהיו אמורים להתעלות עליו בכל מובן, הצליחה לגרום גם לי להרגיש טיפה מיוחד. אפשר בקלות לומר שזאת היתה אהבה ממבט ראשון.

גמר המזרח, 1987, הסלטיקס האלופים מול הכוח העולה מדטרויט, משחק מספר 5. הפיסטונס מובילים 106:107, 5 שניות לסיום, כשניצחון שלהם נותן להם יתרון כמעט בלתי מחיק בסדרה. אייזיה תומאס, באותה תקופה עדיין שחקן גדול ועוד לא מאמן/מנהל כושל, מוציא את הכדור מתחת לסל של הפיסטונס. בירד מושיט את הידיים, חוטף את הכדור ותוך שניה מוסר אותו לדניס ג'ונסון שחודר לסל ומניח את הכדור בטבעת. הסלטיקס מנצחים. כמה פעמים ראיתם את המהלך הזה? כמה פעמים הוא עבר לפני שבכלל קלטתם מה קרה שם? איזה מין היילייט זה אם הוא נגמר תוך חלקיק שניה? איך אתה מסביר את העובדה שראית את המהלך הזה כל כך הרבה פעמים ועדיין בכל פעם שאתה רואה אתה נדהם מחדש מהמהירות שבה בירד מזהה את די ג'יי חודר לסל ומוסר לו את הכדור לפני שאייזיה בכלל קולט מה קורה?

עפר שלח כתב בטור הפרידה שלו מבירד, שכמובן היה שמור במגירה שלי פחות או יותר עד שעזבתי את הבית לאוניברסיטה, שהגדולה של בירד היתה העובדה שהוא ידע יותר מהר מכל שחקן אחר במגרש, כולל מג'יק, איפה נמצאים שאר השחקנים. לבירד היתה ראיית משחק עילאית, כזאת ששמורה ליחידי סגולה באמת בודדים, והיכולת שלו לתרגם את הראייה הזאת למהלכי ניצחון, פעם אחר פעם, הופכת אותו, לטעמי, לשחקן הגדול ביותר שאי פעם דרך על המגרש. אל תנסו לשכנע אותי שמג'יק או מייקל היו גדולים יותר, זה בכלל לא יעזור לכם. אני פשוט אקרין לכם את המהלך הזה שוב ושוב עד שתשתכנעו. המהלך הגדול בהיסטוריה של הליגה, דרך אגב.

בירד היה ידוע בתור טראש טוקר בלתי נלאה, כזה שאם היה נולד באיראן, כנראה היה דוחף מחטים מתחת לציפורניים של אסירים, וגם נהנה מזה. במשחק אחד מול פילדלפיה ב-84', בירד דאג להזכיר בכל מהלך לד"ר ג'יי כמה שניהם קלעו ושהוא מחסל אותו (זה נגמר במכות, דרך אגב). במשחק אחר, בירד הודיע לקסוויר מקדניאל בדיוק מאיפה הוא הולך לקלוע את הקליעה המנצחת - אמר ועשה. ויש עוד מיליון דוגמאות. אחת המפורסמות היא שבאחת מתחרויות הקליעה משלוש בהן זכה, הוא נכנס לחדר ההלבשה לפני התחרות ושאל את הנוכחים - "אוקיי, מי מגיע שני?". הנקודה אצלו הייתה, שבניגוד לכל המתחייבים לניצחונות שמתקיפים אותנו מכל הכיוונים היום, בירד היה מגבה כל אחת מההצהרות שלו במעשים על המגרש. אפשר להתדיין עד מחר על מי היה ווינר יותר גדול - בירד, מג'יק או ג'ורדן (הבחירה הכמעט אוטומטית של מרבית האנשים), אבל לטעמי בירד היה ההגדרה המילונית של ווינר, כזה שלא רק לא מפחד לקחת את הזריקה האחרונה, אלא גם יודע שהיא תיכנס. באחת מאותן תחרויות שלשות, בירד היה האחרון לזרוק בגמר וכשהוא הגיע לזריקה האחרונה, הוא היה בשוויון עם המוביל. בירד לקח את הכדור, זרק אותו לסל, הסתובב מיד לקהל והרים את היד בסימון לניצחון. שניה מאוחר יותר, הכדור צנח לו בתוך הסל, אבל בירד כבר לא ראה אותו.

אחת הנקודות שהולכת לאיבוד בדיבורים על האיכויות של בירד - הקליעה המדהימה (מי שלא ראה את בירד ממטיר נקודות על אטלנטה בפלייאוף של 88', לא ראה תצוגת קליעות מימיו), ראיית המשחק, יכולת הריבאונד הנדירה לשחקן עם ניתור אפסי (צ'ארלס בארקלי, ריבאונדר מדהים בפני עצמו, אמר עליו שהוא "בן זונה אמיתי בריבאונד") אובדת לפעמים התכונה אולי הכי חשובה של בירד, לדעתי - מוסר העבודה המדהים שלו. בירד גדל בעיירה קטנה בשם פרנץ' ליק באינדיאנה, מקום שכוח אל, שהדבר היחיד שהיה חשוב בו היה כדורסל. להורים של בירד היו בעיות כלכליות לאורך כל ההתבגרות שלו וכמו שבירד אמר פעם - "היינו עומדים וזורקים לסל שבחצר האחורית כל היום וכשהיינו רעבים, היינו זורקים עוד קצת". אחרי שהחליט לעזוב את אוניברסיטת אינדיאנה של בובי נייט אחרי חודש כי לא התאימה לו ההמולה ששררה שם, בירד חזר לעיירה שלו ועבד במשך שנה כעובד תברואה (מה שאנחנו קוראים, פועל זבל) במשך מספר חודשים, לפני שהלך ללמוד באינדיאנה סטייט. לעומת כל המיליונרים שמסתובבים במשחק היום, בירד היה נראה כמו מטורף, אבל גם לזמנו הוא היה חריג, כזה שעומד שעתיים לפני משחק וזורק מקו העונשין מאה פעם ואז עוד מאה שלשות, לפני שמישהו משאר השחקנים בכלל התחיל להתלבש.

בשנת 92' בירד כבר היה שחקן גמור, האצבעות ביד ימין שלו היו פגועות ממשחק סופטבול והגב שלו הרג אותו עד כדי כך שבמהלך ההפוגות שלו על הספסל הוא היה שוכב על הפרקט כדי להימנע מהכאב. גם שאר הסלטיקס כבר היו רחוקים מימי התהילה שלהם, כשמקהייל ופאריש בדימדומי הקריירה וכבר היה די ברור שהסלטיקס לא הולכים להתמודד על האליפות ועליה לחצי הגמר תהיה הישג. הסלטיקס התמודדו ברבע הגמר עם האינדיאנה פייסרס והגיעו למשחק חמישי על הזכות לפגוש את קליבלנד בחצי הגמר (אז שיחקו בשלב הזה הטוב מ-5). המשחק היה די צמוד כשהסלטיקס מובילים במרבית המחצית הראשונה, כשפתאום בירד צלל אחרי כדור מתגלגל באמצע המגרש, עם הראש קדימה, תוך שהוא חובט את ראשו בחוזקה בפרקט. בניגוד למהלכים הקודמים, אותם ראיתי בריפליי פעמים אין ספור אבל אף פעם לא בחי, את המשחק הזה כן שידרו בארץ (ובמפתיע, אפילו בשעה נורמלית) ואני זוכר שחשבתי לעצמי - מה לעזאזל הוא עושה? ושניה אחר כך - אוי לא, אוי לא, אוי לא. מבחינתי, ואני חושב שמבחינת אוהדי סלטיקס רבים אחרים, הקפיצה הזאת על הכדור סימלה את בירד שאהבנו לא פחות מכל אותן אליפויות וזריקות ניצחון. הפועל השחור, עם הצווארון הכחול, שלא מפחד לקפוץ על כדור אבוד למרות גוף שבקושי החזיק את עצמו. כמעט מיותר לציין, שאחרי רבע שבו בירד בילה בטיפולים בחדר ההלבשה בעוד רוברט פאריש מחזיק את הסלטיקס במשחק בשיניים, בירד חזר למשחק כשהקהל בגארדן משתולל והוביל את הסלטיקס לניצחון עם 32 נקודות. ווינר, כבר אמרנו?

גם אחרי הפרישה של בירד, מעולם לא ממש נפרדתי ממנו, אפילו כשהפוסטרים שלו כבר ירדו מהקירות. במהלך אירוע הפרידה של מג'יק ג'ונסון מהלייקרס לפני כמה שנים, עלה בירד לנאום וסיפר את הסיפור הבא (מכיוון שזה מהזיכרון, תצטרכו לסמוך עליי שלא עיוותתי אותו יותר מדי):

"תמיד כשהיינו משחקים מול הלייקרס, זה היה אירוע מיוחד. לנצח את הלייקרס היתה חוויה אמיתית, והיינו חוגגים כל פעם כשהיינו מנצחים משחק כזה. פעם אחת, אחרי שניצחנו, כשיצאתי מהאולם ראיתי את מג'יק עומד בצד וראיתי על הפנים שלו שהוא ממש סובל מההפסד ושכואב לו עם זה. הסתכלתי עליו וחשבתי לעצמי - תסבול, בייבי, תסבול..."

יום הולדת שמח, לארי בירד, שיהיה לך עד מאה ועשרים והרבה הרבה יותר.