גיא לוזון, תלמד

בשבועות האחרונים, במיוחד לאור היכולת הנהדרת של מכבי פ"ת ואי היציבות במכבי חיפה והפועל ת"א, יותר ויותר פרשנים טוענים "כי אם יש עונה בה קבוצה קטנה יכולה לזכות בתואר, זאת העונה הנוכחית". האמנם? בתולדות הכדורגל הישראלי אפשר למצוא כמה מקרים בהם קבוצה זכתה באליפות כנגד כל הסיכויים והתחזיות. אבל, וזה אבל גדול, קיים רק מקרה אחד מסוג זה בעידן הכדורגל המסחרי שהחל באמצע שנות ה- 90 עם כניסת הכסף הגדול, ובו הופיע המונח "ארבע הגדולות". מדובר בהפועל חיפה של 1999, שנהנתה מכספי האוהד המנוח רובי שפירא. שאר המפתיעות ניצלו סיטואציות מיוחדות ונכנסו לחלל ריק, לרוב ללא המשכיות. גיא לוזון, תלמד. להלן המקרים:

שפירא, שעסקיו בניגריה שגשגו, הגשים חלום ילדות כשרכש את הפועל חיפה באמצע שנות ה- 90 והזרים כספים. אברם גרנט הביא את הקבוצה למקום הרביעי ב- 1996. איוון קטאליניץ', עוזר מאמן נבחרת קרואטיה ביורו 96', הובא בעונה שאחרי אבל הסתכסך עם השחקנים (כלומר בנין ועטר) ועזב אחרי עונה, ואז הגיע אלי גוטמן עם שרשרת שחקני רכש יוצאי הפועל באר שבע (עימה זכה בגביע ב- 97'), כמו ג'ובאני רוסו ולירון בסיס. ב- 98' הפועל חיפה סיימה שלישית, עונה לאחר מכן חגגו האדומים אליפות ראשונה ואחרונה עם הרבה מאוד ירוקים מהכיס של שפירא, ובלי אף שחקן בית בהרכב, הישג חריג שלא שוחזר. מאיר בן מרגי ישב על הספסל וקיבל דקות פה ושם.

דודו אוואט, שסירב להיות המחליף של דוידוביץ' במכבי חיפה, עמד בשער. עופר טלקר, רן בן שמעון (העברת שיא בזמנו), אלון חלפון ונג'ואן גרייב שיחקו בהגנה, אורן זיתוני בקישור האחורי. הזרים התרכזו בקישור: רוסו, אוליאנוב ומילנקו, ואת הפאזל השלימו לירון בסיס ואורן נסים בחוד (היה גם מחליף קרואטי בשם יוביץ'). הפועל חיפה קרעה את הליגה גם בזכות חולשה של היתר. מכבי חיפה היתה בעונה פיננסית, בית"ר והפועל ת"א לא שיחזרו את המירוץ עונה קודם לכן, ומכבי ת"א הצליחה איכשהו לזכות במקום השני אחרי שתי עונות עם מקום שישי בקדנציה החלשה והאחרונה של גרנט. עונה לאחר מכן היתה נפילה טבעית ולפני השקיעה הספיקה הקבוצה לזכות במקום שלישי עם גיא לוי ב- 2001.

בכדורגל של תחילת שנות ה-90 התגלגלו סכומי כסף נמוכים, אבל מסע רכש העניק לקבוצה מהשכונה תואר היסטורי. מעל כולם בלט משה סיני, הווינר הגדול של האייטיז (3 אליפויות וגביע עם הפועל ת"א), שעבר לשכונה אחרי הירידה ההיסטורית של הפועל ב- 89', וחזר הביתה בתום אותה עונה. יחד איתו הגיע יוסי זאנה למרכז ההגנה. רוני לוי, מאמן האלופה, בא ממכבי נתניה, וחררדו גונזלס הארגנטינאי כיכב בהתקפה. מהנוער של הכתומים הגיעו הבלם גיא שרעבי המגן הימני והקפטן דוד סלמן והחלוצים יוסי גורדנה והמחליף חזי שירזי. יעקב אסיאג עמד בשער.

היריבות היו מכבי חיפה של לבקוביץ' והפועל פ"ת של גרנט. גיורא שפיגל זכה סוף סוף באליפות הודות להצטיינות של סיני ולנפילה של מכבי חיפה אחרי אליפות 89'. הפועל פ"ת הוסיפה לעצמה סגנות. המגרש בשכונה היה דומיננטי ובסוף העונה אפילו חופני בא לשמוח. עונה אחרי סיני עזב והקבוצה שקעה. אחרי שנתיים היא דווקא סיימה כסגנית בזכות אלון מזרחי, חיים רביבו וניקולאי קודריצקי המנוח.

אחרי חמש סגנויות ב- 72', 76', 79', 84', ו- 85' הגיע התור של בית"ר לשתות שמפניה. המשחקים הועברו לבלומפילד כי ימק"א לא אושר והאוהדים ירדו כל שבת שנייה ליפו כדי לראות את הקבוצה של קשטן דורסת את הליגה. זו היתה האליפות היחידה של בית"ר עם רוב לשחקני הבית וחיזוק של שלמה שירזי בעמדת המגן השמאלי וגארי וונדרמולן האנגלי, שהיה יהודי ועל כן זכה לשחק בליגה. כמעט כל היתר גדלו בעיר הבירה: יוסי מזרחי, אבי כהן, אודי אשש, אורי מלמיליאן וכמובן אלי אוחנה. בית"ר של קשטן התעלתה בעונה חלשה של מכבי חיפה השבעה והפועל ת"א הלא יציבה. מכבי ת"א עברה עשור שחור. העונה נגמרה בפער 15 נקודות על בני יהודה, אבל עונה לאחר מכן החלה הידרדרות בסיומה ירדה בית"ר ליגה ב- 1991 וחזרה כדי לזכות באליפות נוספת ב- 1993.

זו האליפות המפתיעה היחידה שגם נוצרה לה המשכיות. חיפה של אז, עם שלמה שרף, היתה קבוצה שעלתה רק שתי עונות קודם בחזרה לליגה הבכירה. ג'וני הרדי ולאון גרוס גידלו דור שלם במחלקת הנוער ואל המקומיים הצטרפו זאהי ארמלי, כוכב המגזר משפרעם, וציון מרילי, מגן שמאלי מהפועל ירושלים. שמות בולטים אחרים היו רוני רוזנטל, משה סלקטר, אברהם אבוקרט, רפי אוסמו והשוער המנוח אבי רן. בתום הסיבוב הראשון (15 מחזורים) בית"ר ירושלים הובילה בבטחה, אבל חיפה סגרה פער של 13 נקודות וההפסד של בית"ר בימק"א במחזור ה- 29, 3:1 להפועל ת"א חסרת העניין, בתוספת שני נצחונות על יהוד ועמידר, העניקו לירוקים אליפות ראשונה. בניגוד ליתר הקבוצות שמוזכרות כאן, מכבי חיפה המשיכה עונה לאחר מכן לעוד אליפות ומאז היא גורם דומיננטי בכדורגל הישראלי, למרות כמה נפילות באמצע.

כפר סבא של אותן שנים היתה, כמה מפתיע, קבוצה של שחקני בית, כמו ישראל פוגל, יצחק שום, נח איינשטיין, דורי אלמוג, אריאל בן אריה, אלי יאני ורובם היו מבוגרים ושותפים לגביעים עם שלמה שרף ב- 75' ו- 80'. באותה עונה דווקא נתניה הבריקה והכניסה שישיות למכבי ת"א ובית"ר ירושלים וגם 2:5 לכפר סבא, אבל דעכה לקראת הסיום, ובסוף השחקנים של קשטן חגגו במגרש הישן במרכז העיר. עונה לאחר מכן כפר סבא ירדה ליגה ומאז היא חיה בעיקר על זיכרונות, כולל גביע שלישי ואחרון ב- 1990.

ברשימה זו ניתן למצוא את הפועל באר שבע ב- 1975 (ושוב ב- 76' וכלום מאז), מכבי נתניה ב- 71', וכן הכח 65' והפועל רמת גן 64'. בבאר שבע נהנו מדור מצוין של שחקני בית כמו מאיר ברד, אברהם נומה, יעקב כהן ואלון בן דור, בזמן שמכבי ת"א (ארבע אליפויות בעשור זה) היתה בשפל עונתי. אותם דברים אמורים בנתניה עם מוטל'ה שפיגלר, אלברט גזל, שרגא בר, ודוביד שוייצר על הקווים. הפועל רמת גן הצליחה לזכות בתואר היסטורי אחרי מאבק צמוד עם הפועל פ"ת (של חמש האליפויות) ומכבי יפו, ובזכות שחקני רכש שקיבלו הטבות במקום כסף כמו יעקב חודורוב, שלמה לוי, מרדכי בנבנישתי (כולם שחקני נבחרת) ודוביד (איך לא) על הקווים.

הכח זכתה שנה מאוחר יותר בתואר בזכות הפרש שערים עדיף על אותה הפועל פ"ת ונקודה מעל הפועל ת"א. הקבוצה של יצחק שניאור כללה את לופא קדוש בשער, יהודה שהרבני וגדי צלניקר מקדימה והבלם הקשוח אהרון קפיטולניק. אחרי האליפות היא צללה למקומות 9-10 בעונות הבאות. לגבי אליפות 73' אומר היו"ר איציק פוזמנטיר, ששיחק באותה עונה, שהיא היתה המשך טבעי להישגים של קבוצת הצמרת מאז, שזכתה בשני גביעים ב-69' ו- 71'.