פתאום ניו יורק נראית כמו גבת/יגור

האוהדים של הניקס לא ציפו לנסים ונפלאות לפני שריקת הפתיחה לעונה הנוכחית ב-NBA. אחרי כמה שנים רעות, שבשיאן הביזיון של אשתקד, וכששום בשורה בסגל לא נראתה על פני השטח, היה ברור להם כי הם נידונים לעוד עונה של בלגאן מאורגן, שיאים שליליים, והמשך נשיאת התואר הלא מחמיא של בדיחת הליגה. החבורה של אייזיאה תומאס פתחה עם כמה ניצחונות משקרים, אך מאז יישרה קו עם אופיה האמיתי. את כל זה אוהדי הניקס עוד מוכנים לסבול, אבל העובדה שרק ניצחון אחד בלבד מתוך השישה הושג לעיניהם בגארדן כבר ממש מביאה להם את הסעיף.

אולי בגלל זה חגגו בערב יום שבת, כמה ימים אחרי הדלקת האשוח המסורתית ברוקפלר סנטר ולפני משחק הבית מול הראפטורס, את 50 הרגעים הגדולים של המדיסון סקוור גארדן. כשההווה מדכא והעתיד מעורפל, עדיף לטמון את הראש בחול ולשקוע בפרץ של נוסטלגיה. הקהל בגארדן, שהתרגל למצב ונראה מוטרד יותר מהמומנטום השלילי של הג'איינטס, הזכיר לכולם ולעצמו איך האולם הזה נשמע אך לא מזמן, כשג'ון סטארקס ופטריק יואינג, שמככבים בלא מעט מ-50 הרגעים האלו, עלו לפארקט והודו לקהל שלא רצה שהסיאנס הזה ייגמר. במקום ה-18 מתוך ה-50, אגב, ניצב דורון שפר יחד עם קונטיקט וריי אלן, בגמר הביג איסט בו גברו ההאסקיס על ג'ורג'טאון של אלן אייברסון.

הראפטורס, שדווקא נותנים עונה חביבה ומתחילים להיראות כאחת הקבוצות הסימפטיות בליגה, נהנו מהאווירה. כיאה לקבוצה הכי אירופאית בליגה, גיליתי בהצגת השחקנים שלא מעט ספרדים, איטלקים, וכן, גם ישראלים, תפסו כמעט יציע שלם – את ההוא שעולה עשרה דולר. אנתוני פארקר הגיע אחרי משחק מצוין נגד בוסטון בו קלע 17 באחוזים מצוינים, ולמרות פתיחה מבטיחה עם 2 שלשות קלאסיות שקבר מהפינה, נחלש בהמשך, נגרר ליום קליעות רע, והיה מאוד פאסיבי במשחק ההתקפה של הראפטורס, שנשענו בעיקר על כריס בוש, חורחה גרבאחוסה, טי.ג'יי פורד ואנדריאה ברניאני. לעומת משחק המסירות הסבלני של הראפטורס, הניקס ניראו כמו חבורה של צעירים שהגיעה ממגרש הסטריט בול ב-ווסט 4, וקיבלה ערב חד פעמי להתפרע בגארדן. למרבורי לקחו 3 רבעים לצאת מהשוק, קרופורד השתולל כמו מישהו ששמו לו משהו רע מאוד באוכל, ודייויד לי עסק בחטיבת עצים לקראת החורף המקפיא שכבר התחיל לבצבץ בחוץ. אבל למרות הכאוס, חייבים להודות, היה גם משהו מאוד חינני בשלוש שלשות תוך דקה של ריצ'ארדסון בלי קשר לחיים ולנעשה במשחק, בכמה דחיקות של קרי מקו השער ופעלולים של נייט רובינסון, ובתצוגת הדאנקים של אולנדו בולקמן, שנראה כמו מישהו שראה הרבה קלטות של דאלאס קומג'יס כשהיה קטן.

כמו במשחק נגד סן אנטוניו, גם הפעם חיכו הניקס לדקות הסיום בשביל להתעורר ולהפסיד. רק 3 דקות לסיום, פתאום אפשר היה לחוש ממה הגארדן היה עשוי באמת. כשהמאני טיים באוויר, הניו יורקרים מתעוררים. פתאום כל הטי שירטס, המעודדות, תחרות הדאנקים לזאטוטים בין הרבעים והנקניקיות, חוזרים לגודלם הטבעי, והכדורסל תופס את הבמה המרכזית. מה חבל שזה מעט מדי ומאוחר מדי. טורונטו, למרות חזרה של ניו יורק, השאירה שוב את אוהדי הניקס בלי ניצחון ביתי.

בחדר ההלבשה של טורונטו פארקר כבר חושב על היום החופשי שיהיה לו לבלות עם הילדים. "איך היה לשחק בגארדן?", אני שואל אותו. "היה בסדר, היה בסדר", הוא עונה באדישות, כאילו תפסתי אותו אחרי משחק נגד גבת/יגור. בעוד הכתבת הישראלית של ערוץ הספורט מוציאה את טי ג'יי פורד וברניאני מריכוז, ומתפנה לשאול את איי .פי כמה שאלות על חומוס בשביל הכתבה, התמלא חדר ההלבשה בנציגות של כל הקהילה האירופית. כשכריס בוש יצא מהמקלחת, הוא היה בטוח שנכנס לחדר הלא נכון. "אתה זוכר מה היה משחק היורוליג האחרון שלך?", איי.פי שואל את קלדרון עם חיוך זדוני על הפנים. "בטח שאני זוכר", ענה קלדרון המבואס. "זה היה נגדך, בגמר היורוליג". "וכמה יצא?", הקניט אותו פארקר בטיזינג אופייני. "הפסדנו", צחק קלדרון. בשלב הזה הצטרף לשיחה אורוס סלוקאר הסלובני, אקס לובליאנה ובנטון. "אתה מתל אביב?", שאל אותי. אמרתי לו שכן. "שנאתי לשחק שם, תמיד הפסדנו", הוא אומר. "פה אתה מסיים משחק, ואתה יודע שמחר יהיה עוד משחק. בתל אביב זה כאילו מחר בכלל לא יגיע. משוגעים שם, כמו מלחמה".

אחרי שהבחור שאחראי על העיתונאים הזרים, יפני בשם סוגיאמה, הפליא ב"תודה" בשמונה שפות, כולל עברית, והמעודדות בחדר ההלבשה שממול (אלוהים, איזה מחזה מרהיב) ארזו את הפקלעך והלכו לאכול משהו ולהקיא אותו, נפרדתי מפארקר, סלוקאר ושאר הקולוניה. בדרך החוצה אייזאה תומאס, בלי מאבטחים, הריץ דאחקות עם המשפחה כאילו כלום לא קרה, והחליף כאפות עם פטריק יואינג שנראה מותש. "פטריק, איטס שחר פרום יזרעל, וואלה! ספורט, קאן איי הב פיו וורדס וויט יו?", שאלתי בהיסוס מהול ביראת כבוד. הוא מצדו בסך הכל רצה לברוח לפני הטראפיק ולא נראה נלהב מדי. אחרי כל הרגעים הגדולים של הגארדן שהוקרנו על המסך הענק באולם, כמו התצוגות של ג'ורדן, מטח השלשות של רג'י מילר והטראש טוק שלו עם ספייק לי, השלשה של יואינג עם הקרש נגד אינדיאנה בגמר המזרח והתצוגות ההרואיות שלו במדי ג'ורג'טאון, רציתי להבין ממנו לדעתו מתי יחזור הגארדן לימים היפים שלו, והאם זה יהיה בתקופתנו. "וול, יו נו", הוא אמר בקול עבה, "אין ספק שהמצב לא משמח במיוחד, אבל אני חושב שאנחנו משתפרים. בכל מקרה", סיים בלאקוניות, "מחר תמיד יהיה עוד משחק, לא ככה?".