החבצלת מרכינה ראש

עלי מוהר טרף כאן את כל הקלפים. המשורר הנפלא התחיל יום אחד, בראשית שנות השמונים, לפרסם ב"העיר" התל אביבי טור אישי על ספורט, "בשער" שמו. לא רק שהז'אנר עצמו היה חדשני - הכותב לא היה עיתונאי ספורט, שחקן או מאמן, אלא אוהד מהשורה - אלא שבאופן בלתי סביר הטור היה גם מצחיק, חכם, מאתגר, נטול כל יומרנות מכבידה, ולא הכיל אפילו שמץ ניסיון להתחזות לאובייקטיווי. להפך כמובן.

מוהר, הטוב שבכותבי הטורים, הגיע כמתנה משום מקום, בימים שבהם החיבה לכדורגל לא נחשבה סיבה גדולה מדי לגאווה, לפחות בשכבות מסוימות. והנה, האיש שחיבר את "שש עשרה מלאו לנער", הכותב הנפלא הזה, מתוודה שבוע אחר שבוע על משיכתו הבלתי נשלטת למשחק הכדורגל, ובעיקר לאותה "חבצלת אדמונית", הלא היא הפועל תל אביב, שהוא אהב אותה והוא חלם דמותה.

בטורי הספורט המופתיים של מוהר השתלבו דמויות חצי-מציאותיות כחבריו פולמוסאי, בר פלוגתא (המכביסט!), קולמוסאי ואחרים, נשזרו בהם מוטיבים מיתולוגיים כמו "הטבלה לא משקרת" ו"נפרק אותם!", כשהכדורגל והפועל נרקמים בתוך חיי החולין של תל אביב, שהוא אהב אותה והוא וחלם דמותה.

לא היה כמו מוהר כדי לזהות ולתאר את הדי.אן.איי של הפועל תל אביב - אותה "לוזריות" מיתולוגית, שבמקרה הטוב מסתפקת ב"אחד-אפס קטן", שהשתלבה כה יפה עם תחושת המפסידנות של אנשי השמאל ותנועת העבודה באותם ימים, עם הפשטות המפא"יניקית שמוהר גדל לתוכה, ועם כמה מוטיבים מהאופן שבו אהב לתאר את חייו האישיים.

מוהר החזיר אותנו בזמן אל גיבורי ילדותו, חודורוב ולבקוביץ' וטיש, לשבתות בהן היה הולך לראות את הפועל ב"באסה" בטרם היה ל"בלומפילד". הוא הוביל אותנו לפאבים אנגליים סואני אוהדים שיכורים, כשליבו יוצא אל אהובתו האדומה השנייה, היא מנצ'סטר יונייטד. בשקט אופייני הוא מילא תפקיד מכריע במתן הלגיטמציה לכדורגל בתרבות הישראלית. מוהר, בטוח, לא היה משתמש במילים הגבוהות האלה. אולי היה מסמיק, ופניו היו נצבעות באדום.