ראיון פרידה

לפני שנתיים, כשהוא כבר חולה, נתן העיתונאי הותיק משה לרר ראיון לוואלה! ספורט. השבוע הלך לעולמו, ואנחנו זוכרים ונפרדים

עדי רובינשטיין

הערת מערכת: הראיון של עדי רובינשטיין עם משה לרר נערך ב-1 בנובמבר 2004. אנו מביאים אותו כלשונו, אם כי, כמובן, יש להתייחס לדברים שנאמרו לפני שנתיים ברוח התקופה.


משה לרר (70) היה בשביל רבים מילדי שנות ה-60 וה-70 הסופר האלמוני שכתב את סדרות הספרים האלמותיות שעסקו בגדולי הספורט בארץ ובעולם. כל מי שהיה פותח חשבון בנק בסניף זה או אחר היה מקבל ספר של ותיק עיתונאי הכדורסל החיים כיום בישראל. פעם מזמן, לעיתונות ולספרי ספורט היה מקום בתרבות הישראלית, היום גם לרר יודע שהכל הסתאב.

לפני שבוע, בישיבה השנתית בה קובעים נציגי העיתונים הגדולים בשיתוף עם הנהלת מכבי ת"א בכדורסל את חלוקת הכרטיסים להיכל במשחקי גביע אירופה, לא נשאר ולו כרטיס אחד בשביל כבוד לעיתונאי הוותיק. בסוף "הארץ" עשו ג'סטה וויתרו על כרטיס אחד לטובת השועל הוותיק.

לרר, שנראה שכבר התרגל למעמדו החדש והלא ממש מחמיא, מוסיף כי הוא גם לא מוזמן לעיתים לטקס ספורטאי השנה של מעריב, "דבר שהייתי בין מקימיו. קם דור חדש אתה יודע ואין מי שילחש להם באוזן ויגיד להם מה לעשות".

- עיתונות הספורט נרקבה בישראל, אבל גם הספורט זה לא מה שהיה פעם. אתה מסכים?

"זה נכון שכבר לא קמים כאן ספורטאים גדולים על באמת, אבל יש כאן אנשים שעוסקים בספורט מקצועני שמגיע להם כל הכבוד. תסתכל על נבחרת הנערים שעלתה עכשיו לגמר אליפות אירופה. זה הישג אדיר של הבחורים הצעירים שלא קיבל את הפרופורציות המתאימות".

- מה זאת אומרת?

"אני מסתכל על העיתונים ותוכניות הטלוויזיה. ב"הארץ" מסוגלים לתת עמוד שלם לטור דה פראנס. בדיוק בשבוע שעבר נפגשנו כל מי שעוד איתנו לחגוג 50 שנה לגיליון הראשון של 'חדשות הספורט'. נח קליגר סיפר שהוא התחיל לכתוב קצת על הטור דה פראנס לפני 50 שנה והיום הוא לא מאמין איך דווקא בישראל הוציאו פתאום את הספורט הזה מפרופורציות בסיקור. אני מסתכל על 'בטריבונה' גם התוכנית וגם מדור הרכילות בעיתון שאני מודה שאני קורא, ואני רואה קרדיט: הפקה. זה לא כתבות, זו הפקה. בפעם האחרונה הם לקחו את הבת של פייגנבויים שמו לה בגד ים ורשמו 'הפקה'".

טוב לדעת (מקודם)

שיטת השחייה שתשנה את חייכם (ותעשה אתכם חטובים)

לכתבה המלאה

נושם ספורט

לרר מעודכן בכל הפרטים הקטנים. החל מפרטי טריוויה על מושאי הסיקור ("ליוסל'ה מירמוביץ' היתה יום הולדת 80, לשניאור יש חודש הבא יום הולדת") ועד לימינו אנו ("טפירו נתן משחק לא רע, אבל חוץ מנקודות ואסיסטים לא רשמו כלום"). הוא חי ספורט ותמיד התייחסו אליו כליברל. לא אליצור, לא מכבי לא הפועל. "שיחקתי כדורסל עם אליצור, החלטתי שאני הופך לעיתונאי אז הורדתי את הכיפה. שפטתי בגמר כדורסל הנשים וצעקו "השופט בן זונה". זה הספיק לי וחזרתי לכתוב".

אבל אל תבינו לא נכון. זה לא שלרר לא רואה דברים טובים בעיתונות הספורט של היום. למשל ריבוי הנשים. לרר: "הן חדרו לתחום שהיה גברי ובהצלחה. היום יש לנו נשים בכל מיני תפקדים שקשורים בסיקור ספורט".

- כן, השאלה באיזה דרך, כשאופירה אסייג אומרת לאלי גוטמן "כמי שמכירה אותך מקרוב" זה לא בדיוק עיתונות.

"נו זה אתה אמרת. כל אחת והדרכים שלה (צוחק)"

לרר לא מבין לאן נעלמו כל עיתונאי הספורט, לאן נעלמו האנשים מהיציעים: "אנחנו נוברישים, שאננים וזה מתבטא בכל תחומי החיים. פעם שייע גלזר חלם לקבל מניה באגד. היום כדורגלן ייסע בבוקר לתחנה מרכזית ויקח את האוטובוס? היום הם אמנם מתאמנים יותר, אבל כמו כל התרבות בישראל משהו השתנה. פעם אנשים היו הולכים לאירועי ספורט כבילוי, היו יחסים של כבוד בין מאמן או שחקן לעיתונאי. לא היה הביטוי הזה "מקורבים". השחקנים נתנו לך מילה של כבוד ואתה נתת להם. היום אם מישהו ייתן לך ידיעה, תצטרך לבדוק אותה כמו שצריך כמה פעמים שלא עבדו עליך.

יש עוד דבר שמרגיז אותי המשפט הזה: "כפי שפורסם לראשונה ב..." תגיד בתור עיתונאי צעיר, זה לא נראה לך ילדותי?

- בהחלט, אבל בגלל זה אני משתדל להתרחק מהמקומות האלה ונשאר באינטרנט.

"נו ומה אתה חושב שאינטרנט זה "סוף הדרך" כמו שאתם אומרים היום?

- למילה בעיתון היתה ותמיד תהיה משמעות. באינטרנט ברגע שתיקנו אתכם, אתם משנים מיד. גם יש את כל הנושא של התגובות. אם הן נכתבות בטעם ועל ידי אנשים שמזדהים בשמם אז זה לגיטימי, אבל מישהו רושם בתגובות שקוראים לו אריק שרון אין לזה טעם".

"בכלל, היום כתבים, גם בעיתונים, שומעים שמביאים שחקן חדש, אז פותחים אינטרנט ומבררים עליו הכל. בקושי הולכים היום למשחקים. אני הייתי מגיע שעה לפני השחקנים ומיקי ברקוביץ' היה מגיע יחד איתי. הייתי שואל אותו מה אתה עושה פה, הוא היה עונה שהוא בא להריח את הפרקט מקרוב. ככה עיתונאים היום צריכים לעשות".

לרר נאבק היום במחלה קשה וממליץ לי לא להיות חולה: "אני הולך לנצח את המחלה הזו, זה בסדר לא לדאוג. אבל היום כשאני מסתכל על הספורט ועל החיים אני מגיע לכמה מסקנות. אחד שהייתי עושה את אותם הדברים בדיוק. והדבר השני שקצת נשכח היום שספורט זה בידור והנאה. זה לא מלחמת עולם זה רק ספורט וצריכים לדעת להנות מכל רגע".

בשתי שורות

נחום סטלמך

"פעם חיכיתי לילה שלם ליד סוכנות נסיעות כי אמרו לי שסטלמך נוסע לאוסטרליה. תפסתי אותו על הבוקר והוא אישר לי את הידיעה. היו זמנים אחרים, אז אבל הכל היה אמיתי יותר ולא מזוייף.


סקופים

"מעוז בית"ר ת"א היה בקפה לנצ'נר בת"א, אברהם בן שלום ישן לילות שלמים בגינת שנקין כדי להביא משם את הסיפורים החמים. אתה מכיר עיתונאי שהיה ישן היום בגינת שנקין?"


יעקב גרונדמן ז"ל

"איזה איש. איש טוב לב. בשנה שעברה שכבנו מיטה ליד מיטה באיכילוב."


ניר קלינגר

"שחקן הגנה שהפך את מכבי ת"א למה שהיא לא. מכבי ת"א הייתה ותישאר קבוצה התקפית".


אבי נמני

"מסוג השחקנים שגורמים לך לרצות לקנות כרטיס. גם ראובן עובד הוא כזה".


אוסישקין

"הייתי בדרבי הנוער המדובר. שחור ישב לידי והוא אמר לי שהוא נגעל ממה שקורה. הוא שכח שלפני 20 שנה הוא היה מנפץ את המנורות באוסישקין ממש כמו הילדים האלה. גם הוא התבגר".


שמעון מזרחי

"שמעון מסתכל על מכבי ת"א כמו על ארץ ישראל: נקנית ביסורים. הוא לא מסוגל לחייך וליהנות מהדבר הזה שהוא עוסק בו. ייאמר לזכותו שהוא המקצוען מספר אחת".


טל ברודי

"האישיות הספורטיבית הישראלית שהכי הערכתי. היה בחור אינטליגנט שהבין מהר מאד שהוא לא יוכל לאמן והיום עושה שירות הן למדינת ישראל והן למכבי ת"א".


מיקי ברקוביץ'

"מקצוען ברמות שלא הכרנו כמותן בארץ"


אלכס גלעדי

"איש עם לב טוב שאוהב לעזור ושמכל העולם מתקשרים לשאול אותו איפה לשים את המצלמה הזאת ואת המצלמה ההיא. פעם נסענו למשחקי אסיה בטהארן ואלכס, שהיה יליד פרס, פחד שיגייסו אותו לצבא האיראני ולא יתנו לו לחזור לארץ".

הגדול מכולם: מוחמד עלי

חדר העבודה של משה לרר הוא מעין מוזיאון שבמרכזו הפינה של מוחמד עלי. יש שם תמונות חתומות, תמונה משותפת אחת ובמרכז הארון קודש הקודשים: כפפה חתומה של קסיוס קליי. לרר ראה אותו לראשונה ברומא 1960 באולימפיאדה היחידה שסיקר ומאז הם הפכו לחברים.


לרר: "כמה שנים לאחר מכן שאלתי אותו שאלה שקשורה בדת שלו ועד כמה היא חשובה לו באחת ממסיבות העיתונאים. חמש שנים לאחר מכן הגעתי למחנה האימונים שלו הוא הסתכל עליי ואמר 'אתה העיתונאי ההוא ששאל אותי את השאלה הזו'. הוא היה מתאמן ותוך כדי כך עונה לשאלות בצורה מדהימה עם לוגיקה יוצאת מן הכלל. הוא התעסק באיגרוף ככה שתוך כדי כך שהוא עונה, הוא מקבל כל מיני אגרופים לפרצוף. הוא היה יורה הכל בפנים ובכנות ובאינטגלנציה. לא היה לו כל מיני תשובה ושאר מאמצים ומקורבים שילחשו לו מה להגיד. בשנת 80' ראיינתי אותו במשך שעה טלפונית מבית מעריב והייתי בטוח שיפטרו אותי, זאת הייתה הפעם האחרונה שדיברנו. הוא באמת היה הגדול מכולם".

משה לרר - מ"מ יו"ר אגודת העיתונאים בתל-אביב

ציוני דרך במקצוע
1954-1949 ספורט ישראל, חדשות הספורט
1960-1954 הארץ, מעריב
1970-1962 ידיעות אחרונות מדור הספורט
1990-1970 מעריב ספורט, עורך סגנון, עורך בדסק
1991 פרישה לגמלאות.
1996-1993 בהזמנת אלכס גלעדי – חבר בצוות ההקמה של "שידורי קשת".


פעילות ציבורית
- חבר ועד אגודת העיתונאים 5 קדנציות
- סגן יו"ר וכיום מ"מ יו"ר האגודה (משנת 2002)
- יו"ר ועד ותיקי התקשורת (בעת האחרונה 2002)
- יו"ר וכיום נשיא תא עיתונאי הספורט
- עורך "ספר השנה" של האגודה (ארבע פעמים)
- חבר בבית הדין לאתיקה של מועצת העיתונות
- מרצה ומדריך בקורסים לעיתונאי ספורט

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully