בין רוני לוי לאלי כהן

אלי כהן עשה את זה. הוא בנה קבוצה במכבי ת"א. בעוד הניצחון בדרבי נענה לכללי ה"חוקים משלו", ולניצחונות על קבוצות התחתית הספיקו הברקות מקומיות, אתמול הגיעה מכבי ת"א למשחק כשהיא כבר אחרי הרצה. קבוצה מאורגנת, מתורגלת, שאלמנטים כמו סגירות מתואמות בהגנה או מסירה נוספת בהתקפה נראים בה יותר ויותר. זו לא קבוצה גדולה, אבל המאמן שהרציקוביץ' ביקש לזרוק פשוט החזיר את המועדון לחיים.

כהן קיבל אתמול שוב תמורה מלאה לאמון שהוא נותן באורי שטרית משמאל, הוא מוציא תפוקה מרשימה גם ממישאלוף (החוליה המחברת בין ההגנה לקישור גם כשהקבוצה עוברת להתקפה), וכאשר רוסו נותן חצי ראשון שכזה, ואבי נמני שוב מוכיח שהוא מלך ישראל, יש לת"א מה להציע. וזה יפה, גם אם היריבה היא מכבי חיפה עייפה בין שני משחקי אופ"א.

רוני לוי לא העז במשך שישים דקות לצאת מנוסחת הפתיחה השמרנית שלו. גם הוא, כמו כהן, שיחק עם שלושה קשרים מתחת לחלוץ. בהרכב כזה הקשר הקדמי האמצעי הוא המוח שמנווט את משחק ההתקפה. במכבי ת"א זה נמני, בחיפה זה המוח של קטן. מצא את ההבדלים.

חיפה תקפה לכל אורך המחצית הראשונה מצד ימין, כשקטן מתגבר את בוקולי וביחד הם מנסים לפצח את האגף של שטרית, לכאורה החוליה החלשה. אלא שכלל ברזל בכדורגל העכשווי אומר שמול הגנה אינטליגנטית (מרטינוביץ' והאחוריים תגברו בקביעות את שטרית), אתה חייב לפרוץ את האגף באמצעות משולש שחקנים (לפחות). אפשרות אחת היא הצטרפות של המגן (חרזי), אפשרות אחרת היא הצטרפות של החלוץ (ארבייטמן). אבל כלום. חרזי החלש נתקע מאחור, ארבייטמן בילה בתיאטרון החלומות, ונראה שהם אפילו לא תודרכו להצטרף. כשמסודי מגלה יכולת קלושה משמאל, והקבוצה כולה מקבלת פטור משמירת לחץ, יעילות ההתקפה קרובה לאפס.

הגול של נמני כבר היה עסק של כבוד. חיפה באה מוכנה לתיקו, כמה אופייני ללוי, אבל יש גבול. השחקנים התעוררו, המאמן נזכר סוף סוף ברפאלוב המצוין (והעז להוציא עבורו את אנדרסון, קשר אחורי!), הפנדל הגיע, קטן כמעט החטיא אותו, אבל בסופו של דבר גם המשחק הזה החליק על הטפלון ששמו רוני לוי.