הסיבה לשאלה שמופיעה בכותרת היא שבשנים האחרונות זהות המנצח בטורנירים גדולים, שלא מתנהלים על מגרשי חימר, היא די ברורה. ספורט הוא תחרות. המתח הוא נשמת התחרות. רוג'ר פדרר זכה בשלוש השנים האחרונות גם בטורניר וימבלדון, גם באליפות אוסטרליה וגם באליפות ארצות הברית, והטניס שאותו שיחק בשבוע שעבר, במהלך טורניר המאסטרס בשנגחאי, לא נתן יותר מדי תקווה שמשהו מכל זה עומד להשתנות.
התשובה חד-משמעית: רוג'ר פדרר טוב לטניס. טוב מאוד. הוא אלוף היסטורי שמסמן את ההתפתחות החשובה ביותר בהיסטוריה המודרנית של המשחק. זה לא בגלל שהוא מעניין כאישיות מחוץ למגרש. אלופים יכולים לסחוב ענף ספורט למעלה גם כשהם מחסלים את התחרות, אם יש להם כריזמה מיוחדת או ביוגרפיה מעניינת. לאנס ארמסטרונג הביא אל ענף האופניים את סיפור הניצחון המדהים שלו על מחלת הסרטן, והביא לאופניים גם את ארצות הברית. טייגר וודס, הטוב בשחקני הגולף, הוא בן לאב אפרו-אמריקאי ואם תאילנדית, שהתאהבו בתוך התופת של מלחמת וייטנאם. הוא הביא אל המשחק את האוכלוסייה השחורה של ארצות הברית וגם אוהדים במזרח הרחוק.
רוג'ר פדרר גדל בפרבר מנומנם של באזל, שווייץ. ההתלבטות הגדולה של חייו היתה אם לשחק טניס או כדורגל. הפרט המעניין ביותר תחת הכותרת "טריוויה" באתרי האינטרנט העוסקים בו, הוא שפדרר אוהד את קבוצת הכדורגל של באזל בארצו ואת קבוצת רומא בליגה האיטלקית. חברתו לחיים היא טניסאית משווייץ, אותה הוא הכיר בטורניר טניס. וזה עוד מעניין מאוד יחסית להוריו: שווייצי ודרום אפריקאית שהכירו בכנס בינלאומי של רוקחים.
הוא חשוב כי ספורט מקצועני בינלאומי, למרות מה שמנסים לעשות ממנו ברשתות הטלוויזיה, הוא לא רק מלודרמות ואופרות סבון. הוא גם תחרות של אתלטיות, מחשבה וקואורדינציה, שמתנהל בין בני אדם שהתאמנו שנים ארוכות וקשות כדי להתקרב לשלמות במשחקים האלה. רוג'ר פדרר הוא לא רק אלוף מעולה ומעוטר - כמות מדליות היא לעתים רק תוצאה של דור חלש של יריבים - פדרר, דווקא בשלטונו הטוטלי, מחזיר למשחק את האיזון שלו.
ליתר דיוק, פדרר מביא לסיומו משבר טכנולוגי במשחק. ענפי הספורט עוברים שינויים טכנולוגיים ושיפורים מתמידים בציוד הספורטאים. החומרים המצפים את כדורי הרגל משתנים ומוסיפים לאווירודינמיות של הכדור. מגלשי סקי מוסיפים למהירות. אופני הרוכבים בטור דה פראנס שוקלים בערך שליש ממשקלם לפני עשרים שנה.
אלא שהשינויים האלה הם הדרגתיים. הם מתרחשים במקביל לשיפורים בכושר גופני ובשיטות אימון. ההיסטוריה של המשחק רציפה. הציוד, שיטות האימון, הכושר הגופני והטקטיקה מתקדמים במקביל. בתוך כל זה, הכישרון והמנטליות נותרים המרכיב החשוב ביותר במבנה האלופים.
האתגר הספרדי
בטניס, האיזון הזה נשבר באמצע שנות ה-80. החלפת מחבט הטניס הישן מעץ, תחילה בחומרים חזקים יותר ואחר כך במחבט בעל ראש גדול יותר, חיסלה את האיזון בין יכולות גופניות לשכליות. זה קרה כי המחבטים החדשים, כמעט בין לילה, הוסיפו עוצמה וסיבוב בלתי רגילים לכדורי הטניס. העוצמה הזאת הפחיתה מהצורך בחבטות מדויקות - הן במפגש בין הכדור והמחבט, הן בגובה שבו יחלוף הכדור מעל הרשת, והן בכתובת שאליו הוא ממוען. בתחילה נתנו המחבטים האלה עדיפות גדולה לעוצמת החבטות. אחר כך גם לכושר הגופני וליכולת להתמודד עם החבטות. כלומר ליכולת פיסית.
גם בטניס הישן היו אלופים, כמו ג'ימי קונורס וביורן בורג, שביססו את משחקם על עוצמת חבטות ויכולות פיסיות וגררו את יריביהם למאבק שרידות. אבל היו גם אלופים גדולים שהיו טקטיקאים. שבכל חבטה חשבו 2-3 חבטות קדימה. במטרה להטעות את יריביהם. הם הפכו את המשחק למאבק מוחות.
גם בטניס של המחבטים החדשים היו שחקנים מגוונים וחכמים, כמו בוריס בקר ואנדרה אגאסי, אבל עם כל ההערכה אליהם, תקופות שלטונם במשחק היו קצרות יחסית. בשנים שבין המצאת מחבט הגרפיט להופעתו של רוג'ר פדרר, החזיקו רק שלושה שחקנים יותר משנה ברציפות במקום הראשון בעולם. כולם היו שחקנים מונוטונים מאוד שהביאו לידי שלמות כלי נשק אחד במשחק: איוון לנדל את חבטות קו הבסיס האדירות. פיט סמפרס את חבטת ההגשה. ולייטון יואיט שרידות גופנית יוצאת דופן. היכולת לגוון את המשחק, לבנות טקטית את הנקודות, הפכה לכמעט לא משמעותית בטניס שכזה.
פדרר הוא כמובן מעולה בחבטות קו הבסיס ובחבטות ההגשה שלו. בין השנים 2004-2005 סביר להניח שפדרר יכול היה לשלוט בטניס רק בזכות איכות ועוצמת החבטות שלו, אבל בשנה האחרונה, הגיע השינוי הגדול במשחק שלו. ובאופן פרדוקסלי, דווקא בגלל האיום היחיד על הדומיננטיות שלו בעולם טניס.
בעולם הכוחני של טניס תלוי מחבט, האלוף שאחרי רוג'ר פדרר כבר הופיע. ילד פלא מהאי מאיורקה, רפאל נדאל. כמו אלוף בן זמננו, נדאל מביא למשחק כלי נשק מונוטוני. חבטה אדירה מהקו האחורי. אבל הוא מוסיף אליו תכונה מוזרה ולא מוסברת. נדאל לא מתעייף. אני נמנע בכוונה מהביטוי "כושר גופני". המשטח, הרוח והרשת מתעייפים לפני נדאל. משחקיו נמשכים בממוצע כמעט כפול מפדרר. זה פשוט לא מפריע לו.
בניגוד לפדרר, שהעביר את תחילת שנות ה-20 שלו בהתבגרות מנטלית והתקדמות אטית אל הצמרת, נדאל הוא גם מכונה מנטלית. הוא זכה בטורניר גרנד סלאם לפני גיל 20. הספיק לשבור את שיא הניצחונות הרצופים לבן-עשרה ואת שיא הניצחונות הרצופים על מגרש חימר. ובשנתו השנייה בצמרת הוא מוביל 6-3 על פדרר במשחקים ביניהם. ב-2006 פדרר הפסיד רק משחק אחד ליריב שאיננו רפאל נדאל.
אבל דווקא יריב צעיר שלא רחוק ממנו בהרבה ממחיש את כל מה שמרענן בטניס של פדרר. "נדאל הוא אתגר עבורי, כי המשחק שלו הוא כל כך חד-מימדי", הוא סיכם את ניצחונו על הספרדי בחצי הגמר בשנגחאי בשבוע שעבר. ציטוט מגושם, שעשוי להתפרש כחוסר כבוד ליריבו, אבל למעשה טומן בחובו מחמאה גדולה. פדרר התכוון לכך שנדאל הנוכחי לא ינוצח פיסית במלחמת חבטות. כאן פדרר צריך את הגיוון בחבטות. את תכנון סדר החבטות בנקודה. את השליטה שלו בחבטות החתוכות, שכבר יצאו לפני שנים מהאופנה, ואת משחק הרשת המעודן. את כל אותם דברים שבימי ג'ון מקנרו ורוד לייבר היו מהות הטניס, ופינו מאז את מקומם לטכנולוגיית מחבטים.
כשפדרר מביס את ג'יימס בלייק האמריקאי בגמר המאסטרס באיכות ובמגוון בלתי מוסברים של חבטות זה עוצר נשימה. פירוטכניקה של ספורט. כשפדרר חושב נגד נדאל, גם כשהוא מפסיד, הוא מחזיר למשחק את קסמו הישן. לכן הוא טוב לטניס. טוב מאוד.