נקמה נוסח ולנסיה

מי בעצם חשוב יותר במועדון גדול, מאמן - בדרך כלל בכיר ומנוסה - או מנהל ספורטיבי? מה אמורים להיות יחסי הכוחות בין השניים? מי קובע את סדר היום, מי מחליט על רכש ומדיניות ההעברות?

בשנים האחרונות השאלות הללו חוזרות שוב ושוב בכדורגל האירופי לאור האופנה שבמסגרתה נשיאים ובעלי קבוצות ממנים מנהל ספורטיבי. לפעמים התואר הרשמי והמפוצץ הוא סגן נשיא, אחראי על מחלקת הכדורגל, מנהל טכני ועוד. כך או כך, העימות עם המאמן מגיע כמעט תמיד. ובספרד, בה המסורת של מנהל ספורטיבי שפועל מעל מאמן מושרשת מאוד, אין חודש בו לא צפים ועולים מעל פני השטח חיכוכים בקבוצה זו או אחרת.

ההיסטוריה מוכיחה שבדרך כלל נשיא הקבוצה תומך במנהל הספורטיבי, אדם שהוא מינה וקרוב אליו, ולא במאמן - אפילו אם מינה גם אותו. המציאות גם מראה שלעתים קרובות המנהל הספורטיבי הוא שחקן עבר גדול שלא מכבר, לעתים זה עתה, פרש. המאמן יכול להיות ותיק ומנוסה ואולי גם מבין גדול יותר בכדורגל, אבל קולה של הפוליטיקה חזק יותר. יש סכסוך? המאמן עלול לשלם את המחיר, המנהל יישאר בתפקידו.

הדוגמה הטרייה ביותר מגיעה מוולנסיה. לפני שישה חודשים בדיוק, עם סיום העונה, תלה המגן האיטלקי של הקבוצה, אמדיאו קארבוני, את הנעליים בגיל 41. לנשיא חואן סולר היה תפקיד בשביל קארבוני: מנהל ספורטיבי במקום חאבייר סוביראטס, האיש שבנה את הקבוצה שבשנים האחרונות זכתה באליפות פעמיים (2002, 2004). המינוי הפתיע את כולם - אוהדים, תקשורת, אפילו שחקנים שידעו עד כמה קארבוני מקורב ליו"ר (פוליטיקה, כבר אמרנו?). את המאמן קיקה סאנצ'ז פלורס זה הכעיס מאוד. הוא פשוט רתח מזעם.

בעונה האחרונה של קארבוני, פלורס הירבה להושיב אותו על הספסל. בהתחשב בגילו ובכושרו זה היה סביר, אבל עקב כך החליפו ביניהם השניים מלים קשות. לפתע שחקן הספסל הופך בעצם לבוס של המאמן, מה גם שלפי אנריקה לוקאס מעיתון הספורט של ולנסיה "סופר דפורטה" הסיבה היא אחת: "סולר מינה את קארבוני לתפקיד כי הוא לא סומך על קיקה ורוצה איש משלו שיפקח על העניינים".

זה ממש לא מפתיע שהשניים לא הסתדרו האחד עם האחר מן היום הראשון של המינוי. כל הקיץ הם התווכחו על רכש והעברות, בייחוד את מי להביא למסטייה. פלורס רצה שחקנים ספרדים, קארבוני העדיף איטלקים, בני ארצו. עיקר הסכסוך היה בעניין החלוץ האיטלקי פרנצ'סקו טבאנו, אותו רצה קארבוני. המאמן, שראה אותו רק 45 דקות באימון ולא התלהב, התנגד, והוויכוחים היו קולניים. בסוף - כנראה לא במפתיע - טבאנו הוחתם.

ההתחלה הטובה של העונה הביאה קצת שקט, אבל מכת פציעות מדהימה שעוברת על ולנסיה - ואיתה גם שורת תוצאות לא מעודדת - הציתו את האש מחדש. הוויכוח המרכזי כרגע הוא מי אשם במכת הפציעות. הוויכוח המשני - אבל החשוב יותר מקצועית - הוא האם להביא חיזוק בינואר. פלורס דורש חיזוק, קארבוני טוען שצריך להסתדר עם הסגל הקיים. התקשורת המקומית ורוב מוחץ של האוהדים תומכים במאמן, אבל לקארבוני יש תמיכה של איש אחד, זה שחשוב באמת בעידן הקפיטליזם בכדורגל, בעל הבית סולר.

לוולנסיה יש כרגע לא פחות מתשעה פצועים, כולל חמישה שמושבתים לתקופות של חודשים, כמעט כולם בגלל בעיות של קרע ברצועות בברכיים. פלורס התלונן לתקשורת המקומית על מצב הפציעות וטען כי "לא ראיתי דבר כזה, חצי קבוצה גמורה". קארבוני ענה בארסיות: "מי שלא מרוצה פה יכול לצאת מהסירה".

הפיצוץ הבלתי נמנע הגיע לפני שבוע וחצי. בהפסקת המשחק נגד בילבאו, בעוד השחקנים מכונסים לשמוע את דבר המאמן, נכנס קארבוני והתיישב בפינת חדר ההלבשה כדי לשמוע מה פלורס אומר, אקט כמעט מבזה. "כל אחד צריך לדעת את מקומו, זה לא היה המקום של קארבוני", איבד המאמן את הסבלנות. מאז דיווחה התקשורת כי השניים לא מחליפים מלה, גם לא במסע למשחק הליגה האחרון בסוויליה. ולנסיה הובסה 3:0. היא לא ניצחה כבר ארבעה משחקים.

קארבוני החל לרמוז בשיחות פרטיות, שהודלפו כמובן, כי היה רוצה להביא לקבוצה מאמן אחר, איטלקי כמובן - לא אחר מאשר אלוף העולם בכבודו ובעצמו, מרצ'לו ליפי. מדובר ביוזמה בעייתית גם בעיני סולר, שהרי אם המדיניות היא שאין כסף לשחקנים בינואר, מהיכן יימצא כסף לאחד המאמנים היקרים בתבל.

האוהדים והתקשורת, כאמור, בצד של פלורס. הנשיא סולר אמנם תומך בקארבוני, אך יודע משהו על חשיבותה של דעת הקהל. שלשום הוא כינס פסגה משולשת בניסיון לפייס בין הצדדים, אבל איך נכתב אתמול ב"סופר דפורטה"? "המצב לא היה צריך להגיע לכך. הפגישה הזאת היא מעט מדי ומאוחר מדי. למצוא עכשיו פיתרון זה כמעט בלתי אפשרי".

בוולנסיה מאמינים שעד חלון ההעברות בינואר מישהו מהשניים יילך הביתה. לא קשה להעריך מי זה יהיה.