מה עושים עם מכבי?

בהרבה מקרים בחיים לא נרגיש בחסרונו של אדם עד שנצטרך אותו. כשמדובר בספורטאים, תחושת הגעגוע הצורבת ביותר תצוץ אל מול הביצוע של האיש שהחליף את אותו ספורטאי. או אם לומר את האמת, אל מול הכשל בביצוע.

במכבי תל אביב התרגלו במשך שנתיים לקסמים של שרונאס יאסיקביצ'יוס, אך הגעגועים האמיתיים לבלונדי עם החיוך עלו כשהתבררו החולשות האנושיות (המעטות יש לציין) של מחליפו, וויל סולומון. השנה, נוספו למצעד הדמעות גם הזיכרונות מימי מייסיאו באסטון ואנתוני פארקר, זה שכבר מזמן הפך מעוד זר אמריקאי ששיחק בהיכל למספר 8 האלמותי.

כשירש נוון ספאחיה את המפתחות של פיני גרשון, הוא לא חלם שיישאר עם ניקולה וויצ'יץ' כשריד בודד לשושלת של העידן הקודם. העובדה כי במכבי תל אביב אף פעם לא מנמיכים ציפיות, כמו גם הקושי באיוש העמדות החסרות בפאזל שהפך מסובך עוד יותר על רקע המלחמה בצפון, שלח את הצהובים למרדף נגד השעון, שהעמיד שלישיית זרים שמזכירה את אלו הבינוניים של ראשית שנות ה-90. המאמן הקרואטי החביב בהיסטוריה נאלץ להתמודד כעת עם המשימה הקשה במזרח התיכון – הפיכת ערימת החלקים הזו למכונה מכבית מנצחת – והכל תחת עיניהם הבחונות של אחד עשר אלף צהובים בהיכל. ובתום שבעה משחקים רשמיים בליגה וביורוליג אפשר לומר בודאות: ללא שינויים בסגל, זה פשוט לא יוכל לקרות.

הבעיה המרכזית של הצהובים נמצאת דווקא מתחת לסלים. השילוב בין האתלטיות של באסטון והחוכמה של ניקולה וויצ'יץ' עשתה את מכבי לקבוצה עם הקו הקדמי הגמיש והמגוון באירופה. אך באין מחליף לפורוורד של אינדיאנה (נואל פיליקס, שמתקרב בדקות המשחק שלו רק לרגב פנאן, כבר לא יהיה כזה), נשארים הצהובים עם ג'יימי ארנולד וליאור אליהו, שלשניהם כישרון גדול ויכולת התקפית נאה ומגוונת, אך גם רכות בולטת במשחק ההגנה וחוסר תרומה בריבאונד. מול מלאגה ובדאלונה הפצועות הספיקה הרוח הגבית מהקהל הצהוב כדי לשרוד, אבל מול קבוצות עם גבוהים פיסיים ומאסיביים, שלא יאפשרו לוויצ'יץ' וחבריו חופש פעולה, החיים בצבע יהפכו לסיוט. בתחילת דצמבר, למי ששכח, מחכה למכבי פנאתינייקוס.

אחרי שאכל את וויל סולומון על כך שלא הצליח להיות שאראס, נדמה שהקהל הצהוב מתחיל להתרגל לעובדה שגם הוויל החדש, ביינום, לא יוכל לרכז כמו הליטאי הקפריזי. מנגד, עם בורשטיין המושבת, הלפרין שמשחק בחוסר ביטחון למרות הקרדיט לו הוא זוכה ורודני ביופורד שחרב הפיטורים עדיין מעל לראשו, נותר ביינום השחקן היחיד בקו האחורי של הצהובים שמסוגל לחדור לסל וליצור מצבים, גם אם הוא עושה את זה בעיקר לעצמו. הגארדים האחרים, שמתבססים בעיקר על זריקות סטטיות מחוץ לקשת, נותרים תלויים באחרים. את החד גוניות הבעייתית במשחק ההתקפה הצהוב יוכל לפתור רק גארד זר נוסף, שידע לחדור, להוביל כדור ולאיים על הסל. במכבי יודעים זאת, וכבר החלו בחיפושים אחר אחד כזה. אחרי הכל, גם הם יודעים שאי אפשר לסמוך לנצח על הבליצים של דרק שארפ.

החוסרים המקצועיים במכבי הנוכחית בולטים לעין, ובשבועות האחרונים נותחו כמעט מכל זווית אפשרית: הקו הקדמי, נטול נואל פיליקס שעודנו במצב הקפאה, דליל במיוחד וללא חיזוק יתקשה מול קבוצות בעלות מאסה ועומק; הקו האחורי זקוק בבהילות למוביל כדור שיכניס מימד נוסף למשחק ההתקפה המקרטע, שכן רוב עושי המשחק של מכבי סובלים מהיעדר ביטחון ואסרטיביות למתחילת העונה; וכל האמור לעיל בתוקף רק כשניקולה וויצ'יץ' על הפרקט, כי בלעדיו מתקשה מכבי אפילו מול אליצור אשקלון פצועה ומדממת. אלא שנדמה כי הבעיה העיקרית של מכבי אחרת לגמרי, והיא נגזרת של הקונספט המבני השגוי של הקבוצה: מכבי נבנתה נטולת מנהיג דומיננטי.

מנהיגות מקורה בהיררכיה מקצועית ברורה. נכון להיום, במכבי טרם גובשה היררכיה. חוסר היציבות של מרבית שחקני הסגל הוא סימפטום בעייתי נוסף, וקשור גם הוא לכך ישירות. ביופורד משחק 30 דקות ביום שני ולא מצליח לגרד 10 דקות ביום חמישי; יסאיטיס פותח בחמישיה לסירוגין; והתנודות הקיצוניות ביכולת של הלפרין, ביינום וארנולד הופכות את המלאכה של נוון ספאחיה לכמעט בלתי אפשרית. זו המציאות במכבי מודל 2007, שהורכבה מאסופת שחקנים אפורים ומשלימים - פיליקס, גרין, שארפ, ששון, בורשטיין לכשיבריא. כולם פקידים, במקרה הטוב, בתאגיד של שמעון.

הקבוצות האירופאיות המנצחות של השנים האחרונות התברכו במנהיג גדול. במכבי של תחילת המילניום היה זה מקדונלד הממגנט, שריתק אחריו שחקנים מוגבלים יחסית כקומג'יס והנפלד והוביל את מכבי לשלושה מעמדי פיינל פור; פנאתינייקוס הגדולה הונהגה בידי דיאן בודירוגה בשיאו, האיש שלעולם לא ידע להפסיד; ברצלונה הנהדרת של פשיץ' הייתה שייכת קודם כל לבודירוגה ולשאראס, שהפך מאוחר יותר את מכבי של גרשון לאחת הקבוצות הווינריות בתולדות הכדורסל האירופאי. גם לפארקר היו תכונות אופי שעזרו למכבי בעונה שעברה להכניס את הנוק אאוט ליריבות שהתנדנדו מדממות על החבלים. עד שבפראג הגיעו תיאו פפאלוקאס וצסק"א.

ניקולה וויצ'יץ' סומן עוד בקיץ כמנהיג המיועד של החבורה המתגבשת. הפז"ם המכובד במועדון, המשכורת המנופחת, העובדה שמהווה אוטוריטה מקצועית והחיבור לנוון ספאחיה הפכו את וויצ'יץ' למנהיג הטבעי של הקבוצה. אולם וויצ'יץ', שחקן נפלא ואדם מקסים, נעדר תכונות מנהיגות. הוא אינו כריזמטי כשאראס, אסרטיבי כפארקר או בעל תושיה כאריאל מקדונלד. וויצ'יץ' נשאב בעל כורחו לוואקום שנוצר עם עזיבתם של מרבית הכוכבים שהרכיבו את מכבי הגדולה של השנים האחרונות. הוא נאלץ לנהל את העניינים, בעיקר כי אף אחד אחר לא עונה לקריטריונים הדרושים. אולי פרט לוויל ביינום.

כאחד שקעקע על זרועו את הכתובת "ניצחון או מוות", ביינום הוא מועמד מעניין שעומד ברוב דרישות הסף לתפקיד. ביינום צעיר ולא מנוסה, אולם ברגעי ההכרעה דורש את הכדור. מול בני השרון החזיק את מכבי במשחק, עד למכת המחץ שהגיעה באיחור קל של 38 דקות. לא יכולנו להפסיד, אמר בסיום המשחק. אסור לנו להפסיד. ביינום מחצין רגשות ומשדר חום ואנושיות, דברים שאינם מקובלים במכבי המעומלנת. הוא אינו תמיד פוליטיקלי קורקט ומסרב לקבל תוצאות בינוניות בשלוות נפש. הווינריות שמשדר מקרינה על רוב השחקנים, אף שיש שאומרים שמדובר בסך הכל בילד מעט נלהב ונאיבי.

הדלק שמניע את מכבי המבולבלת של תחילת העונה הוא חדוות משחק ורעב. את המשחקים מול מלאגה ובדאלונה פתחה מכבי בבליץ, אך ככל שנקפו הדקות הדלק הלך ואזל ומכבי קפאה על שמריה, התנוונה. העליות והירידות החדות ביכולת הן טיפוסיות לקבוצות צעירות. מכבי נראית ונשמעת כמו נער מתבגר, ועדיין מצויה בראשיתו של הליך גיבוש הזהות ומציאת התמהיל הנכון. מכבי זקוקה לזמן ולסבלנות, מזכיר ספאחיה בכל הזדמנות, ובוודאי שלמוביל כדור נוסף, אולם לא פחות מכך זקוקה הקבוצה לעוגן מקצועי ומנטלי - למנהיג.