נמוך, שמנמן ואגדת כדורגל

סתיו 1986, גבעת רם. השכן שלי במעונות שנה א', רוני א., מתעקש - חייבים לעשות את הסיבוב הגדול בריצת הערב, סביב לגבעת רם ולכנסת, ארבעה ומשהו קילומטר. אחרי שלושה וחצי בערך, בשער הכניסה למכוניות של גבעת רם, אני שובק. השומר המבוגר מתעניין. מתחילים לדבר, ומיד מגיעים לכדורגל. אני מספר לו בגאווה שרק לפני כמה חודשים הגשמתי חלום ילדות - הייתי בגביע העולם במקסיקו - ומפליג בתיאורים על זיקו ומראדונה בשיאו. "מראדונה?", הוא נושף כמעט בבוז, "הבעיה שלכם שלא ראיתם את פושקאש. זה היה שחקן. מראדונה שחקן טוב, אבל לא היה כמו פרנץ פושקאש ולא יהיה".

"מכיר, יודע, הוא אחד הגדולים", אני מתגונן, יורה לו שמות ומספרים להראות שגם הצעירים יודעים מי היה, ומספר איך בטעות עליתי במקסיקו סיטי על אוטובוס עיתונאים לפואבלה וישבתי - רגע אחד - ליד איש שמן עם שיער משומן שנראה מוכר. פושקאש. "לא אחד הגדולים", הוא מתרגש, "הכי גדול. רק פלה היה ברמה שלו. אולי". כשאנחנו יוצאים שוב לדרך, הוא עוצר אותי, חייב להסביר עוד נקודה: "ושלא תחשוב שעליתי מהונגריה. ממש לא".

פושקאש, "ההונגרי הידוע ביותר במאה ה-20", היה המוציא לפועל, הקפטן והרוח החיה בנבחרת הפלא ההונגרית של המחצית הראשונה בשנות ה-50'. הנבחרת הטובה בהיסטוריה, לדעת רבים. רגל שמאל אימתנית וחוש לשערים הפכו אותו לשיאן כיבושים. שיא השערים שלו בהופעות בינלאומיות (83) נשבר רק השנה, חצי מאה אחרי שנקבע ועל ידי שחקן ששיחק מספר יותר מכפול של משחקים.

הוא גדל ברחובות בודפשט של מלחמת העולם השנייה, פרח דווקא תחת הקומוניזם ונטש אותו למערב, לקריירה שנייה, בקבוצה הגדולה ביותר. הוא היה שתיין לפרקים, מורד במוסכמות, אבל תמיד איש של העם הפשוט, שהיה אולי הסופרסטאר או הגלאקטיקו הראשון, אבל מעולם לא הרים את אפו מעל לציבור, רק מול הממסד. כשהיה סגן צעיר בבודפשט לא הצדיע לאל"מ שעבר מולו. האחרון איים בהעמדתו למשפט, ופושקאש השיב: "יש הרבה קולונלים בצבא ההונגרי, אבל פושקאש יש רק אחד". משפט לא היה.

"המייג'ור הדוהר", כינו אותו באנגליה, לה הנחיל את ההפסד הביתי הראשון, במשחק ששינה את פני הכדורגל, 6-3 להונגרים בוומבלי בנובמבר 1953; במדריד הוא נודע כ"תותח המפציץ", אבל בהונגריה כונה כל השנים, גם כשהיה כבר בשנות השבעים לחייו, "Ocsi Puskas" - אחינו הקטן פושקאש.

הוא נולד כפרנץ פורצ'לד, ומאוחר יותר שינה אביו את שם המשפחה לפושקאש ("איש הרובים"). בגיל 18 כבר היה שחקן הרכב בנבחרת, והוביל אותה ואת קבוצת הונבד להישגים, כולל מדליית זהב אולימפית. גם כבחור צעיר פושקאש היה בעל כרס קטנה (מישהו אמר רונאלדו?), נמוך וגוץ, אבל בעל שיווי משקל מדהים (מישהו הזכיר את מראדונה?). בהונגריה אוהבים לספר איך שחקן נבחרת אנגליה ראה את פושקאש ערב המשחק ב-53' וגיחך על "השמן הנמוך הזה". לאחר המשחק הוא הפך לנערץ באנגליה.

רוב רובם של מאות השערים שכבש היו ברגל שמאל. לא היתה לו ימין, וגם פושקאש התבדח: "מי שבועט בשתי הרגליים נופל בסוף על התחת". עם שנדור קוצ'יש, נאנדור הידגקוטי ויוזפ בוזי'ק ברביעיית החלוצים, היו "המדיארים המופלאים" בלתי ניתנים לעצירה, והיו אמורים לקחת בהליכה את גביע העולם של 1954. פושקאש נפצע ב-3:8 על גרמניה בשלב המוקדם. הוא חזר לגמר וכבש, אבל שער שוויון שלו נפסל והונגריה הפסידה. "אכזבה עצומה", סיפר, "אין לי תלונות נגד איש, רק קצת נגד השופט".

בעקבות המרד של 56' הוא ערק למערב, ריצה עונש השעייה בן שנתיים והצטרף לריאל הגדולה של אלפרדו די סטפנו. הוא היה בן 31, שמנמן, אחרי שנתיים ללא כדורגל. חשבו שהוא גמור, אבל הקאמבק של כל הזמנים בכדורגל הפך את הקריירה השנייה שלו למזהירה לא פחות.

"הייתי צריך להוריד 18 קילו ולשנות גישה, כי בריאל היו הרבה כוכבים ואני הייתי הבחור החדש. למזלי היתה לי מיד כימיה עם אלפרדו", סיפר פעם פושקאש. שיתוף הפעולה היה מדהים, מיידי וקטלני, השיא היה בגמר גביע האלופות 1960 בגלזגו, אחד מגדולי המשחקים בהיסטוריה. ריאל הביסה את פרנקפורט 7-3 בדרך לזכייה חמישית רצופה בתואר. פושקאש הבקיע רביעייה, די סטפנו שלישייה. הוא המשיך לכבוש בלי הפסקה, כולל שלישייה בגמר 62' ורביעייה נגד פיינורד בעונתו האחרונה, בגיל 38 וחצי.

לאחר שפרש, אימן פושקאש בכל חמש היבשות. למרות שנשבע ב-56' כי לא יחזור להונגריה, סרט שנעשה ב-1981 לציון 25 שנה להתפרקות נבחרת הפלא שכנע אותו לחזור עבור הצילומים ("פשוט רק אני הייתי חסר"). קבלת הפנים של גיבור והגעגועים של אשתו למולדת שכנעו אותו להשתקע בהונגריה.

הוא עוד אימן תקופה קצרצרה את הנבחרת, לפני שבשנות התשעים הפך לשגריר כבוד של הכדורגל ההונגרי. בכל מקום הורעפו עליו כבוד, פרסים ואהבה. באוגוסט 2001 - שנה אחרי שאובחנה אצלו מחלת האלצהיימר - בסוג של פרידה, שיחקה הונגריה נגד גרמניה לציון 100 שנות ההתאחדות ההונגרית. פושקאש היה אורח הכבוד וזכה לתשואות אדירות במשך דקות ארוכות.

ברוב המשאלים של סוף המאה העשרים הוצב פושקאש במקום הרביעי ברשימת כל הזמנים - אחרי פלה, מראדונה ודי סטפנו, כולם עדיין אתנו. אלוהים אולי צריך שחקן גדול באמת במגרש שלו, אז הוא לקח את אחיו הקטן פושקאש.

2.4.1927 - נולד בבודפשט.

1939 - הצטרף לקבוצת קישפשט (שמשרד ההגנה הקומוניסטי הפך לאחר מכן להונבד).

1945 - הופעת בכורה ושער ראשון בנבחרת, ב-5-2 נגד אוסטריה.

1948 - המבקיע המצטיין באירופה.

1952 - מוביל את הונגריה למדליית זהב אולימפית וכובש בגמר בהלסינקי נגד יוגוסלביה.

1953 - נבחרת הפלא ההונגרית מביסה את אנגליה 3:6 בוומבלי (הפסד ביתי ראשון אי פעם

לאנגליה), פושקאש כובש צמד.

1954 - הונגריה מגיעה לגמר גביע העולם. פושקאש הפצוע משחק, מבקיע שער ושער אחר שלו נפסל בהפסד סנסציוני 2:3 למערב גרמניה.

1956 - לא חוזר להונגריה בעקבות המרד ועוזב את הנבחרת עם שיא של 83 שערים ב-84 משחקים.

מושעה לשנתיים על ידי פיפ"א.

1958 - מצטרף לריאל מדריד ושב להבקיע בצרורות.

1959 - גביע אלופות אירופי ראשון במדי ריאל.

1960 - מבקיע רביעייה מיתולוגית בגמר גביע האלופות (7-3) נגד פרנקפורט.

1961 - מוביל את ריאל לאליפות ראשונה מתוך חמש רצופות.

1962 - מבקיע שלישייה בגמר גביע האלופות בהפסד לבנפיקה. משחק במדי ספרד בגביע העולם.

1966 - בגיל 39 זוכה בגביע אלופות שלישי עם ריאל, אם כי לא שיחק בגמר.

1967 - פורש עם 512 שערים ב-528 משחקים בריאל, פונה לאימון.

1971 - מוביל את פנאתינייקוס לגדול הישגי קבוצה יוונית, גמר האלופות (הפסד בגמר לאייאקס).

92-1974 - מאמן קבוצות שונות בספרד, יוון, דרום אמריקה, מצרים ואוסטרליה, בדרך כלל ללא

הצלחות גדולות.

1993 - ממונה למאמן נבחרת הונגריה, אבל פורש לאחר ארבעה משחקים.

2000 - מאובחן כחולה אלצהיימר.

2002 - איצטדיון נפשטדיון בבודפשט נקרא על שמו.

11.17.2006 - הולך לעולמו בבודפשט.

חברים לקבוצה ולנבחרת, יריבים מצדו השני של המגרש ואנשי כדורגל חלקו בסוף השבוע כבוד לאגדה שהלכה לעולמה.

גיולה גרושיץ', שוער נבחרת הפלא ההונגרית ועתה אחד משני היחידים ממנה שעדיין בחיים, היה חבר אישי קרוב של פושקאש. "שיחקתי אתו בהונבד ובנבחרת שנים", סיפר. "החבר הטוב שלי הלך. קשה מאוד לקבל את זה שהוא לא אתנו יותר".

יינו בוזאנסקי, השחקן השני מהנבחרת בתקופת פושקאש שעדיין חי: "זאת טרגדיה להונגריה כולה ובייחוד לחבריו. אני בוכה, גדול ספורטאי הארץ הזאת הלך מאתנו".

אלפרדו די סטפנו, בעצמו אחד מהגדולים בכל הזמנים, יצר יחד עם פושקאש ופרנסיסקו חנטו את אחת ההתקפות הקטלניות בהיסטוריה, שכונתה "מלאכי הברנבאו". "איבדתי חבר וכוכב", הצהיר. "כזה הוא היה כאדם וכשחקן, הוא היה אחד מגדולי הכדורגלנים בכל הזמנים".

רמון קלדרון, נשיא ריאל: "זהו אחד הימים העצובים של אוהדי ריאל. בייחוד אוהדים מהדור שלי מרגישים ריקנות גדולה. איבדנו את גיבור ילדותנו. הוא היה אגדה".

הורסט הקל, שחקן נבחרת מערב גרמניה שזכתה ב-1954 בגביע העולם מול הונגריה: "הוא היה אחד הגדולים מכולם, הן בתקופתו והן בכל הזמנים. הוא עשה את הנבחרת הגדולה של הונגריה".

טום פיני (שחקן נבחרת אנגליה המהולל ששיחק ב-1953 בהפסד להונגריה): "אני זוכר שאמרתי לעצמי שמעולם לא ראיתי קבוצה כזאת ומעולם לא ראיתי שחקן כזה".

אלכס פרגוסון, מנג'ר מנצ'סטר יונייטד: "זה עצוב. היה לי מזל וראיתי אותו משחק כמה וכמה פעמים. הוא היה שחקן גדול וגם שחקן של משחקים גדולים. אף פעם לא הבנתי איך הנבחרת ההונגרית לא זכתה בגביע העולם ב-54'".

תיאו זוואנזינגר, יו"ר ההתאחדות הגרמנית: "העולם איבד את הרגל השמאלית הגדולה מכולן, אבל תמיד יזכור אותו. הקפטן הגאון של נבחרת הפלא ההונגרית היה אחת הדמויות הגדולות בכדורגל העולמי".