תתפטר!

דמיינו לכם את מאמני הלאומית כחבורת מפקדי אוגדות אחרי מלחמה כושלת. במבט חטוף עולה תמונה של קצינים לא ממש מוצלחים, אבל מצפוניים וערכיים. מפקד עוצבת עכו למשל, תא"ל מומי זעפרן, לא חיכה לתוצאות ועדת החקירה. אף שהוועדה העריכה כי בהתחשב בטיב הלוחמים המפוקפק התוצאות היו סבירות, תא"ל זעפרן יצא לאומה ולחש בקול סדוק: אינני יכול לשאת זאת.

וקחו את מפקד האוגדה הדרומית מישל דיין. למרות שהאוגדה שלו לא נחלה כישלונות משמעותיים בשדה הקרב, תא"ל דיין הרגיש שמשהו במטה שלו חורק. אולי היו אלו הלחשושים בבסיס שסיפרו על כך שחיילים מכרו שמירות והשאירו את העמדות מופקרות. המצפון של המצביא המהולל דיין, שאפילו איבד עין בשדה הקרב לפני כמה שנים, לא איפשר לו להתמודד. דיין התפטר, אך לא פיזר האשמות ושמר בלבו את הידיעות המציקות. הכל למען שלמות האוגדה.

שבע אוגדות עברו זעזוע בצמרת מתחילת המערכה. שלוש מהן רק בשבועיים האחרונים. בין האוגדות שלא עברו זעזוע אפשר למצוא את שתי המובילות (קרית שמונה וסכנין), שבקושי נחלו הפסדים; עוד שתיים (רעננה ובאר שבע), שהפכו לאוגדות מובילות בניגוד למצופה; אה כן, ויש עוד אחת: אוגדת ירושלים. פעם היא היתה אוגדה מפוארת. היום היא מורכבת מאסופת כלים משוריינים מעלי עשן. הלוחמים, רועדים מפחד, תפסו מחסות. רובם לא מאמינים שיחזרו הביתה בשלום.

בין השלדים המפויחים מסתובב המפקד, תא"ל יאיר אסייג. נעליו מצוחצחות, חיוך גדול מרוח על פניו. הוא אחראי על האימונים, על האסטרטגיה, על המערך. אין ספור ועדות חקירה מצאו אותו אשם. הוא פטר אותן בביטול והבליט את חזהו, שנושא עליו אינספור אותות חרפה וקלון. לאוגדה צפויים עוד ימים גדולים, הוא אומר. ולא, הוא לא יתנהג בפחדנות כמו שאר המפקדים. הוא כאן בשביל להישאר, גם אם יהיה האחרון לסגור את האוגדה ולכבות את האור. הוא מוכן לקחת על עצמו את הסיכון.