טוב שהפסדנו

אם נשכיל לעשות זאת נכון, אם נבין את הציטוט של דרור קשטן "שלפעמים צריך לדעת להפסיד", המפלה של נבחרת ישראל מול קרואטיה עשויה להיות הדבר הכי מועיל שקרה לענף. אל דאגה, לא חזרנו בגלל יום חלש 20, 40, 60 שנה לאחור (תלוי איזה עיתון אתם קוראים), בדיוק כמו שלא הפכנו בזכות שער אחד של בן סהר למעצמת כדורגל, שמצמיחה דור זהב של כדורגלנים בנבחרת הצעירה (לא למדנו שום לקח מהדור של רביבו וברקוביץ'?). מאז אותו שבוע קסום שארגנו לנו הילדים של גיא לוי, אדי שכרון הכוח וההתלהבות המוגזמת להחריד גרמו לנו לשכוח את המדבר שבו צמחו הפרחים החדשים, באופן פראי ולא שיטתי, יש להדגיש. עסקנים כאיצ'ה מנחם, שמעבירים את זמנם לריק ולא תרמו מאומה לשיפור המתקנים, האצטדיונים, טיפוח מאמני נוער, שדרוג דפוסי העבודה, נדבקו פתאום לדקל קינן ועמית בן שושן והציגו אותם לפני המצלמות כפרי ראשוני לעבודתם המחושבת. ואנחנו, משום מה, האמנו, או שפשוט רצינו להאמין. יכול להיות שהיינו צריכים מעט את ההפסד לקרואטיה, כדי שנבין שצעד אחד לעבר היבשת המקצוענית לא הופך אותנו לאחת מ-16 החברות שראויות לנסוע ליורו. קצת פרופורציות, אם אפשר בכלל.

נכון, הנבחרת הצעירה הציגה לראווה כדורגלן ישראלי פיזי יותר, מאוזן יותר מנטלית, שלמד לאכול בריא, לישון בזמן, להכיר בחשיבותו של חדר הכושר ולהבין מהי חומצת חלב, אבל מכאן ועד ההשוואות שצצו באותו שבוע לסיפורי הצלחה כמו נבחרת יוון המרחק עוד רב. הביצה עדיין לא יובשה, האורווה היא אותה אורווה. 13 משחקי נבחרת ללא הפסד, שתי נציגות בשלב הבתים של גביע אופ"א וניצחון מרשים על אוקזר לא נמחקים ככה סתם מתוכנית ההתקדמות האיטית של הענף מאז ההצטרפות לאירופה. רק שמרוב התלהבות שכחנו שאנחנו בקושי באמצע הדרך, בין ליטקס לריינג'רס, בין רוסיה לקרואטיה, עדיין חסרי תשתית כדי להפוך ממדינה שקבוצותיה מתגוננות בהרואיות לכזו שקבוצותיה שיודעת ליזום ולשלוט, כפי שנדרשנו לעשות במשחק הבית מול קרואטיה. אלמנטים של מסורת שרק הניסיון מלמד, אותם ספגו ארבעת מיליון הקרואטים תחת הגג של אימפריית הכדורגל היוגוסלבית.

רק ככה אפשר לבחון את קשטן וההפסד הכואב לקרואטיה, שיכול להאיר את עינינו מחדש ולהדגיש את הליקויים שניסינו להדחיק. אחד מהם היא המערכת הלוזורית שמנהלת במשך שנים את נבחרת ישראל, אותה קשטן יצטרך לטהר בטרם יטביע את אישיותו ודרכו. דרור קשטן הוא לא הבעיה, הוא הפך להיות חלק ממנה. המאמן השתלב היטב בקרקס של אייזנברג ורוסנובסקי, והתפשר על עקרונותיו שייחדו אותו. הרבה אנשים שמכירים את קשטן תהו במהלך השבוע האחרון היכן האיש שנרתע כל כך ממגע בין עסקנים לשחקנים בהכנה למשחק כל כך חשוב, איפה הרס"ר שבחיים לא ייתן לאבא של שחקן לריב עם סוכן בלובי של המלון, איפה הסדר, הארגון. בקבוצות אותן בנה לתלפיות הוא מעולם לא איפשר להרגלים המגונים של הנבחרת להישנות. כוכבים גדולים מיוסי בניון לא פתחו בהרכב אם הם לא התאמנו באופן סדיר. מעבר לכך, באף גוף שהוא עבד מעסיקיו לא תקפו אותו בעילום שם בעיתון כבר אחרי ההפסד הראשון.

לכן גם הנבחרת אינה נראית כמו קבוצה טיפוסית של קשטן, עד שעולה התהייה אם הוא מתאים להדריך מסגרת שמתכנסת אחת לכמה חודשים ושחקניה לא מרוויחים את לחמם שם. קשטן רגיל היה לקשר יומיומי עם החיילים שלו, שהיו מעוצבים על ידי משמעת קפדנית ויראה למנהיג באימונים ובמשחקים, כלים שאין לו כמעט בנבחרת. לצעקות המפורסמות של קשטן אין השפעה על שחקני פרמייר ליג כמו בניון ובן חיים, שקופצים לביקור פעם בכמה חודשים. קשה לו להחדיר את המנטליות שלו לחומר נתון של שחקנים, שהוא מקבל מהקבוצות. לגרנט זה לקח שנתיים.

קשטן מעולם לא היה משתתף במשפט השדה שנערך לשמעון גרשון מאז הטעות שלו במוסקבה, ומדיח אותו בצורה בוגדנית כל כך מההרכב. מספיק היה להביט בפניו של גרשון במחצית, מדדה לו לבד באדישות על הדשא, לא ממהר להצטרף לשאר המחליפים שבעטו לשער, אחרי ש-40 אלף הצופים ראו במחצית הראשונה שהוא לא הבעיה של משחק ההגנה בנבחרת ישראל. קשטן נגרר אחרי דעת הקהל הלא יציבה והימר על בן יוסף, בלם מוכשר אבל כזה שכשל מנטלית כבר במעמדים קצת פחות גדולים עם בית"ר ירושלים (אדומים, פנדלים, התפרצויות זעם ועכשיו החזרת כדור פזיזה לשוער). קשטן אולי האמין לידיעות שהופצו על-ידי סוכנו של הבלם, כאילו מנג'ר אספניול יגיע לצפות בטלנט (איפה הוא באמת?), ונענש בצדק. עכשיו ברור למה יוסי מזרחי מעדיף את הניסיון של אריק בנאדו בדרך אל המטרות שלו על פני התזזיתיות של בן יוסף.

ועדיין, בהתחשב כמובן באלטרנטיבות, אין מתאים מקשטן לרפא את הנבחרת הבוגרת והלוזרית, בתנאי שהוא יחזור להיות המאמן הבלתי מתפשר שאנחנו מכירים. ברגע שהמסגרת תהיה מעוצבת לפי קווי האופי המפורסמים של קשטן, הנבחרת תדע היטב להכתיב קצב כמו שהפועל ת"א עשתה ללא בושה במסע שלה באירופה ב-2001/2, בלי קשר למערך, לשיטה או לשחקנים. אלו יסודות שליוו תמיד את קשטן והם הרבה יותר חשובים מסיכויי ההעפלה ליורו 2008, שיהפכו לאפסיים אם נפסיד לאנגליה בבית.

גם במישור המקצועי קשטן חייב כדרכו בקודש לקחת מספר החלטות אמיצות, אך לא נמהרות. הרעיון הפופולרי לקדם את שחקני הצעירה על חשבון שחקני בוגרת ולחולל מהפכה בנבחרת, שהפסידה במשחק ראשון אחרי 13 משחקים, אינו ממש הגיוני, ולו משום שקשה למצוא בחבורה של גיא לוי מענה לצרכים המיידים של קשטן - קשר אחורי, מגן ימני ושמאלי, שבשלים להתמודד עם לחץ של 40 אלף צופים בר"ג. רק קינן, בן שושן ותמוז ראויים לקידום מהספסל ויכולים להכניס מומנטום חדש בנבחרת הלאומית. באדיר המפוזר מעולם לא היה מתאים לשחק כקשר אחורי שמנהל את המשחק, במיוחד בכושרו הנוכחי, ועד שלא נאזרח את דירסאו האופציה הכי טובה לציר של הנבחרת היא גל אלברמן, למרות שלא מדובר בעמדתו המקורית.

גם קלינסמן הפסיד 4:0 לאיטליה רגע לפני המונדיאל, אבל הוא התעקש לעצב את חומר השחקנים הבינוני שהוא קיבל לפי אמונתו והוליך את גרמניה לטורניר מרשים, על אפם וחמתם של אנשי הגוורדיה הישנה. כשמרצ'לו ליפי נשאל לאחרונה מה היו המפתחות שלו להצלחה, הוא ענה ש"מאמן לא צריך שיאהבו אותו, אלא ששחקנים ילכו אחרי המנהיגות שלו". כך עשה גיא לוי, שיצר בדרך מקורית מעין משפחה בנבחרת הצעירה, וניתק את החניכים שלו מהמפגעים מסביב. ההפסד לקרואטיה לא יהיה כזה נורא אם הוא יעיר בזמן אותנו ואת קשטן, ויעזור לו ללכת עם האמת שלו עד הסוף ולרפא את הנבחרת. זה יהיה אולי הצעד המשמעותי לעבר השתלבות אמיתית באירופה, עלייה לטורנירים חשובים ודיבורים על דור זהב.