סתם ערימה של חבר'ה על הדשא

אפשר היה לצפות שאחרי המאמץ הפיסי המתיש, אחרי שהגוף כבר נתן הכל - הגיר כאב, דמע זיעה - הראש של שחקני הנבחרת ישתחרר. ברגעים כאלה, של ריקון גופני, הכנות אמורה להשתלט על חורבות הבשר והעצמות. המלים אמורות לצאת חשופות, בלי מסננים של מודעות, בלי ריסון של תכנון מראש. כך, למשל, סוחטים חוקרים מיומנים הודאות מחשודים מותשים. חרצובות הלשון מותרות, הפטפוט עובר לאוטומט.

אבל אתמול, גם אחרי תשעים דקות של מאמץ מהסוג המייאש ביותר - מאמץ עקר וחסר תוחלת - שחקני נבחרת ישראל, כמו גם אנשי הצוות המקצועי שלה, שמרו על זכות השתיקה. כמובן שחלק מהשחקנים מלמלו מול העיתונאים הצמאים לכל הברה שלהם את הקלישאות המתבקשות מאליהן (תמוז: "צריך להמשיך לעבוד קשה"; בניון: "מחצי מצב קיבלנו שער"; אוואט: "צריך להרים את הראש"), אבל פרט לכך היתה אתמול דממה בחדר ההלבשה אחרי המשחק. אפילו לא דממה מהסוג המותח, זאת שאפשר לחתוך בסכין. סתם דממה. מן שקט בלי הסערה, שעמום חרישי, שתיקה ריקה.

משה סיני, עוזר המאמן, ישב על ספסל בצד. העיניים שלו, העצובות ממילא, בין אם בגלל אופי מלנכולי ובין אם בגלל שרירות הגנטיקה, נראו שקועות מתמיד. הוא שתק. שתקו גם השחקנים. כנראה ששיטת המשחק הכובלת של דרור קשטן על המגרש קושרת אותם בחבלים בלתי נראים גם בחדר ההלבשה.

הם לא נראו מתוסכלים למדי. כמובן שלא היו שם חיוכים גדולים, אבל גם לא דמעות, אפילו לא מהסוג שמחליק מזווית העין ברגעים של דכדוך בינוני. איצ'ה מנחם, יו"ר ההתאחדות, שכל דקה שחולפת מקרבת אותו לדקה האחרונה שלו בתפקיד, נכנס לחדר ההלבשה ולחץ כמה ידיים. הוא מילמל כמה ברכות קטועות, החמיא רנדומלית לכמה שחקנים, כולל שני שחקנים שלא שותפו כלל במשחק, והחליף חיבוק חמים עם עידן טל. באותו זמן ממש ישב מחליפו המיועד, אבי לוזון, בתא הכבוד של איצטדיון רמת גן והחליף חוויות עם חברים. הוא, יו"ר ההתאחדות של העתיד, היה מוקף בכר דשא מיותם וביציעים שוממים. יו"ר של התאחדות בלי עתיד.

במרחק כמה מדרגות מהחבורה של לוזון, קלטו עדשות המצלמות את לחייו הסמוקות של דרור קשטן, שדיבר על "ההנאה של הצופים ממשחק עם הרבה שערים". השתקן הלאומי, שהתחיל עם כניסתו לתפקיד המאמן הלאומי לברבר על הירתמות למאמץ הלאומי, חזר להתעטף בשתיקתו מיד לאחר מסיבת העיתונאים. הוא לא דיבר עם השחקנים בחדר ההלבשה, והם הבינו את הרמז והמשיכו את משחק השקט. הלאומי.

שמעון גרשון, מלך שיחות המסדרון של הנבחרת בעבר הלא רחוק, סכר את פיו כשיצא מחדר ההלבשה. הוא החליק לתוך האוטובוס ושקע בתוך המכשיר הסלולרי שלו, כשהוא מלווה בדור השלישי של יואב זיו ושלומי ארבייטמן. מסדר השתקנים הזה קיבל חיזוק מרוברטו קולאוטי, כובש הצמד חסר התועלת, שהתיישב בצד השני של המעבר. ההבדל היחיד היה שקולאוטי שתק בספרדית.

שאר השחקנים יצאו אחריהם. איש איש בתורו, מבושמים, מעומלנים, קצוות השיער משוחות בג'ל, הלשון קשורה בקשר צופי. חלקם הסתננו לאוטובוס, חלקם עשו את דרכם למגרש החנייה, אל המכוניות הגדולות שחיכו להם שם, עמוסות בבני משפחה מעומלנים ומשוחים בג'ל.

כל אחד הלך לבד, אסופה מקרית של שחקנים, בדיוק כמו שהם נראו אתמול גם על כר הדשא.