וול סטריט

ג'ו ג'ונסון (אטלנטה הוקס):

קבלו במחיאות כפיים סוערות את מוליכת המזרח אחרי חמישה משחקים שלמים, הגדולה מכולן, האחת והיחידה - אטלנטה. אז נכון שדי ברור שמדובר זה מצב זמני, ושחוץ מחמשת האוהדים של ההוקס שכרגע רצים למסגר את הטבלה, אף אחד לא יזכור את זה עוד חודש, אבל למה לתת למציאות להרוס את החגיגה של הנמושה הנצחית ונטולת ההנהלה? הכוכב הבלתי מעורער של ההוקס כרגע הוא שחקן השבוע ג'ו ג'ונסון, שטיירון לו כבר הכתיר כשחקן הטוב בליגה כרגע וגם המאמן מייק וודסון טען שהוא משחק כמו MVP. בששת המשחקים הראשונים JJ מספק, מעבר למנהיגות ולהרבה ווינריות, 28.8 נקודות (ב-48.1 אחוזים מהשדה), 5.7 ריבאונדים, 4.7 אסיסטים ו-1.2 חטיפות. מלבד ל-JJ ההוקס מציגים מספיק כשרון כדי שכל לילה לפחות מישהו אחד חוץ ממנו יופיע. בינתיים זה מספיק בשביל אוויר פסגות.

זאק רנדולף (פורטלנד טריילבלייזרס):

עוד נמושה עם פתיחת עונה מפתיעה מאוד (3:4), וגם כאן מדובר באוסף צעירים ונגרים חסרי יציבות, שלצידם כוכב אחד גדול שהחליט שהשנה הוא מנסה משהו חדש - אשכרה להתאמץ כשהוא משחק כדורסל. רנדולף סימל בשנים האחרונות את כל מה שרע בג'יילבלייזרס, בכדורסל, בספורט ובקפיטליזם, באנושות, ובקושי שרד את המהפכה החברתית של הג'נרל מנג'ר סטיב פטרסון בפורטלנד. האיכות האנושית בעיר הצפון-מערבית השתפרה פלאים (ברנדון רוי בדיוק קורא את "החטא ועונשו", ג'ארט ג'ק עוזר לזקנות לחצות את הכביש,...), ואולי זו הסיבה שרנדולף נאלץ להתרכז בכדורסל, ואת זה הוא יודע לעשות נהדר. בשבעה משחקים יש לזכריה 27.3 נקודות באחוזים נפלאים (48.5 אחוזים מהשדה ולא פחות מ-91 מהעונשין. הנה מישהו שמסתדר עם הכדור החדש), בנוסף ל-10.3 ריבאונדים, והכי חשוב, כאמור - מוביל את הבלייזרס לנצחונות.

קרלוס בוזר (יוטה ג'אז):

תוכנית העבודה שקיבל קרלוס בוזר מהצוות המקצועי של יוטה לקיץ האחרון הייתה להכין רשימה של כל הדברים הרעים שהוא שעליהם הוא צריך לכפר. רצוי שהראשון ברשימה יהיה הבעלים לשעבר של קליבלנד, גורדון גאנד העיוור, והג'נרל מנג'ר לשעבר, ג'ים פקסון. בינתיים עושה רושם שבוזר, השחקן עם הקארמה הרעה ביותר בשנים האחרונות, לקח את המטלה בשיא הרצינות, הניח בצד את כל הפציעות שהטרידו מהרגע שהבריז ללברון ג'יימס, הגיע לעונה החדשה בריא, מאושר ומלא מוטיבציה להראות שהוא עדיין אחד משחקני הפנים היעילים בעולם. אפילו אם הוא לא עושה הגנה. הג'אז מחזיקים במאזן הטוב בליגה, 1:6, ולבוזר יש הרבה מניות בכך, עם 6 דאבל דאבלים, 21.9 נקודות ב-55.1 אחוזים מהשדה, 12.3 ריבאונדים וגם 3.1 אסיסטים. כוח האש ההתקפי של יוטה, בניצוחו של דרון וויליאמס הנפלא, בהחלט נראה מרשים עד כה, והתחושה היא שלהבדיל משאר קבוצות הצמרת המפתיעות, לה דווקא יש את הכלים להישאר למעלה לאורך זמן (ובעוד אני כותב את השורה הזאת אנדריי קירילנקו שוב נפצע).

קווין מרטין (סקרמנטו קינגס):

לא כל כך מזמן המלכים היו פיניקס בהילוך איטי, עכשיו מדובר כבר בקבוצה מאוזנת, הגנתית ואפילו מעט מאותגרת התקפית. רון ארטסט עושה הכל על המגרש (בינתיים רק על המגרש) חוץ מלקלוע באחוזים סבירים, מייק ביבי לא הכי יציב ובראד מילר משחק כמו המחליף של הצל שלו. מזל שג'ף פטרי ממשיך להביא שנה אחר שנה מציאות בדראפט. כרגע המלכים מציגים לראווה את קווין מרטין, בחירה 26 ב-2004. בעונה שעברה מרטין שיחק נהדר כשבונזי וולס היה פצוע, והיווה את הסיבה העיקרית בעטיה הקינגס לא ממש התעקשו להשאיר את וולס, אחרי שזהדחה את הצעתם הראשונית. בעונה השלישית שלו בליגה מרטין הוא כבר מכונת נקודות משומנת והסקורר המוביל של סקרמנטו עם 23.4 נקודות ב-54.2 אחוזים מהשדה. אם הוא ישמור על יציבות וילמד לתת תפוקה גם בשאר הקטגוריות (כבר עכשיו הוא גם חוטף נפלא), מדובר יהיה בהחלט באולסטאר פוטנציאלי.

אמקה אוקפור (שארלוט בובקאטס):

במאבק על תואר "חבל, אני לבד" השבועי, אוקפור גובר בנקודות על פול פירס ומייקל רד (שחוץ מלקלוע המון נקודות עדיין לא עושה הרבה). בשתי העונות הראשונות הפורוורד/סנטר האמריקאי ממוצא ניגרי, שנבחר שני ב-2004, הראה בדיוק מה היתרונות והחסרונות שלו (מצד אחד שחקן פנים אינטליגנטי שיודע לקלוע, לקחת ריבאונדים, לחסום ולשמור ברמות הכי גבוהות, מצד שני פצוע כרוני), אבל לעונה השלישית שלו הגיע אמקה במצב רוח מפלצתי. ההספק שלו בחמשת המשחקים הראשונים הוא 18.2 נקודות, 12.2 ריבאונדים ו-3.5 גגות (ראשון בליגה). נצחונות זה בינתיים לא מביא יותר מדי לחתוליים הצעירים, אבל אוקפור בהחלט מוכיח שכשהוא בריא הוא אחד משחקני הפנים הדומיננטיים בליגה, לא פחות מדוויט הווארד חסר היציבות.

טיישון פרינס (דטרויט פיסטונס):

דווקא ההצגה מול הלייקרס, שהזכירה לנו מה השחקן הזה מסוגל לעשות, מדגישה את האכזבה מהנסיך הקטן. פרינס נמצא בשלב הזה בקריירה בו הוא חייב להתחיל להראות יציבות, כי כבר אי אפשר להסתפק בכך שהוא יופיע פעם בשבוע. הפיסטונס זקוקים לו עכשיו יותר מתמיד, כשריפ המילטון פצוע, ראשיד וואלאס בצד השני של הגבעה (בלי הפרצוף ההמום אחרי כל שריקה זה פשוט לא אותו השחקן) ובן וואלאס בצד השני של המיד ווסט. אם נתעלם לרגע מאותו משחק מול הלייקרס, בשאר ששת המשחקים של דטרויט השנה (ארבעה הפסדים, כולל התבוסה המעליבה בגולדן סטייט) טיישון קולע 10.9 נקודות, כמעט לא הולך לקו, מוריד 5.3 ריבאונדים, מחלק 3.1 אסיסטים ומוסיף רק 0.1 חטיפות ו-0.7 גגות. זה לא מספיק בשום קנה מידה.

בוריס דיאו (פיניקס סאנס):

פסטיבל אמארה סטודמאייר מקבל בצדק את מירב תשומת הלב בכל מה שקשור לפיניקס העונה, והניסיון לשלבו ברוטציה נחשבת לרוב לסיבה העיקרית בפתיחה האיומה של השמשות. בתוך הבלאגן אפשר לפספס את עלילת המשנה המעניינת - היעלמותו של בוריס דיאו. הצרפתי שזכה בשנה שעברה בתואר השחקן המשתפר ועשה פשוט הכל, לא עושה השנה כמעט כלום. הוא כמעט לא זורק, לוקח מעט ריבאונדים, מוסר מעט, לא חוטף או חוסם. מה קרה? מדברים על יותר מדי קרואסונים בקיץ שהוסיפו לו ק"ג לא מחמיאים, אבל יכול גם להיות שקפיצת המדרגה של ליאנדרו ברבוסה הופכת אותו לפחות משמעותי. מצד שלישי, אולי הוא פשוט מאלה שמתחממים לאט (ע"ע ג'וש סמית'). מה שבטוח, בינתיים הצרפתי המגוון (9.3 נקודות, 4.1 כדורים חוזרים ו-2.9 אסיסטים) הוא החורק העיקרי בקבוצה החורקת ביותר בליגה.

מייק דאנליבי (גולדן סטייט ווריירס):

איך יודעים שהגיע הסתיו? בשמיים יש קצת עננים ומדי פעם אפילו גשם, כל מיני חגים משונים הורסים לנו את השגרה, ובאמריקה מתחיל הבאזז החיובי סביב גולדן סטייט. השנה זה יקרה! הפעם תגיע הפריצה הגדולה! דון נלסון יהפוך את בארון דיוויס מסוג של וויל ביינום לסוג של סטיב נאש. וכמעט באותה נשימה מגיעות השמועות על כך שזאת היא סוף סוף שנת הפריצה של מייק דאנליבי. הסיבות שנמנו הפעם היו שנלי ישחק סמולבול, ודאנליבי יהיה הפאוור פורוורד שמתפקד כפוינט פורוורד, ותוך שבועיים יתבלבלו בינו לבין נוביצקי. למה לפקפק? הוא היה תותח במשחקי הכנה. אז בינתיים גולדן סטייט עוד שומרת על מאזן יפה איכשהו, אבל דאנליבי ג'וניור כבר הספיק לרדת לספסל ולהזדכות על הציפיות מעוד עונה. 9 נקודות באחוזים איומים, 3.7 ריבאונדים ו-3 אסיסטים זה מה שהוא נותן ללוחמים, שלא יתנגדו להעביר אותו בטרייד. היינו ממליצים להם לדלג על הטלפון ל-28 הקבוצות שהמאמן שלהן הוא לא אבא של מייקי.

סטיבן ג'קסון (אינדיאנה פייסרס):

ארטסט? סתם שפוי. לכל מי שנמאס מרון-רון ומחפש אלטרנטיבה מטורפת באמת, סטיבן ג'קסון הוא הכתובת. בתגרה בפאלאס הוא היה לא פחות הזוי, יש לו את המראה הפסיכי האולטימטיבי, ותקרית הירי שלו לוקחת את הקופה. בזמן שהוא לא מככב במדורי הפלילים, ג'קסון משחק באינדיאנה, ובאופן מפתיע העובדה שהוא נמצא עומד בפני כמה אישומים בשתי מדינות שונות, גרמה לכך שהקהל הביתי שלו לא סובל אותו, וכל זאת פוגע ביכולתו. את 11 הנקודות שלו הוא קולע ב-31.7 אחוזים עלובים מהשדה ו-22 אחוזים מהשלוש, מה שאומר שמבחינת יעילות עדיף לפייסרס לשחק כבר אפילו עם שארונס יסיקביצ'יוס.

צ'אנינג פריי (הניו יורק ניקס):

זה הזמן להכריז על שובה של תת הפינה האהובה: "השבוע אצל חבורת הזבל". הניקס אמנם השיגו שני נצחונות חוץ צמודים, אבל הם ממש לא מאכזבים. מאז פתיחת העונה הם הספיקו לזרוק את ג'יילן רוז, להמשיך את הסכסוך עם לארי בראון, ולא לשמור על אף אחד בשום מצב. סטפון מארבורי לא קשור לכלום, סטיב פרנסיס כבר פצוע, אדי קרי סיים את מכסת הריבאונדים השנתית שלו במשחק הראשון, הקהל במדיסון סקוור גארדן מתלבט אם לשרוק בוז לניקס או לעודד את היריבה, והגבוהים של איזיאה תומאס גרמו ליאו מינג לחשוב שהוא חזר לליגה הסינית. לפחות איזיאה יודע לבחור צעירים מוכשרים שיהיו העתיד של הקבוצה, לא? אז זהו, שאפילו נקודת האור הלפני אחרונה נעלמת לה השנה (דייויד לי עדיין איתנו). הכוונה היא לצ'אנינג פריי, שנדמה שהגיע לשיא הקריירה בחודש השני של שנת הרוקי. השנה הוא פותח בחמישייה, מקבל הזדמנויות בלי סוף, ומחזיר בכלום טהור בסגנון ג'רום ג'יימס. כשאחד הרוקיז המלהיבים של שנה שעברה נותן 3.5 נקודות ו-4.1 ריבאונדים ביותר מ-20 דקות (לא כולל משחקו האחרון) זה כבר לא ממש מצחיק.