תיקו=הפסד

לפעמים אמירות אוטומטיות לפני משחקים כמו "אנחנו מאמינים שאפשר לעשות את זה" נקראות ברפרוף, עקב שיעמום מתמשך מהכדורגלנים הפוליטיקאים היבשים בארצנו, למרות שאפשר ללמוד מהן לא מעט על הלך הרוח לקראת המשימה הבאה והתוצאה שבסופה. כששחקן ישראלי רומז ש"מי אנחנו שנזלזל ב......", יש לתרגם זאת לביטחון בניצחון המתקרב. כשמאמן ישראלי, לצורך העניין נכנה אותו אברהם, מתעקש ש"היריבה שלנו עשתה בשנים האחרונות התקדמות רצינית", יש לתרגם זאת ל"אל תבנו על ניצחון".

לפי התרגום הזה, יש להיות מעט מודאגים מהאמירות המפוחדות של מאמן ושחקני הנבחרת לקראת המפגש מול קרואטיה, מעין רגרסיה לעידן התחת, שהתאפיין בהצהרות בסגנון "גם תיקו תהיה תוצאה טובה (למרות שאנחנו תמיד עולים למגרש כדי לנצח)". אין דרך לחמוק מזה: ברגע שמאמן פותח מסיבת עיתונאים עם אמירה ש"אנחנו הולכים לפגוש את הנבחרת החזקה בבית", ושחקניו מדקלמים משפטי חנופה וכבוד מיותר ליריבה מדי ערב למצלמות, המערכת בסוף מאמינה לדברים האלה, המוח נשטף, הרגליים נעשות כבדות יותר, ועד שאתה מבין שמדובר היה בהנמכת ציפיות המשחק נגמר בתיקו, משער שוויון מאוחר, שמשאיר טעם חמצמץ של עוד בפה. לא מסכימים? תחזרו לשלושת משחקי הבית החשובים האחרונים של הנבחרת בר"ג, מול שוויץ, אירלנד וצרפת.

לכן, חשוב שהקורא דרור קשטן, גדול מאמני ישראל, ישנן: אף תוצאה מלבד ניצחון לא תתקבל בברכה. לא דיבורים על דרך ועל החמצות מסמרות שיער: הניצחון של קרואטיה על אנגליה בזגרב מחייב שלוש נקודות. קרואטיה היא המתחרה של ישראל על הכרטיס השני ליורו, לא אנגליה. מי שחושב שמולדת הכדורגל יכולה לא לעלות באופן חריג לטורניר גדול, בטח חשב שזה יהיה גורלה של צרפת בקמפיין הקודם. נבחרות עם מסורת, המרכיב המכריע בתחרויות כאלה (עיינו ערך נבחרת ישראל 1970-2006), כמעט תמיד עולות, גם אם בדרך הן מפסידות לצפון לאירלנד או נגררות לקרב פלייאוף מיותר. סטטיסטית, הסיכוי לתפוס פירור הוא דווקא מול קרואטיה ורוסיה. אם לא ננצח את שתי הנבחרות האלו בבית, לא נעלה ליורו. לא מסכימים? תחזרו לשלושת משחקי הבית החשובים האחרונים של הנבחרת בר"ג, מול שוויץ, אירלנד וצרפת.

קרואטיה הבינה מזמן שללא סדינים נקיים במשחקי הבית, קשה מאוד לעלות לטורניר גדול, כמעט כמו בטניס. קודם תשמור על חבטות ההגשה שלך, אחר כך תנסה לעקוץ. בדרך למונדיאל בגרמניה, קרואטיה איבדה רק שתי נקודות בבית ועלתה בביטחה, בלי כדורגל גדול. תיקו ברמת גן, תוצאה טובה אליבא דבניון ואוואט, יחייב את קשטן לשבור את המסורת הקרואטית בבית ולנצח בחוץ את להקת הרוק של ביליץ'. מי שמאמין שזה אפשרי, משמע לעלות ליורו ללא ניצחון בית על קרואטיה ואולי אפילו להקדים את אנגליה, בטח התפלל ביום הכיפורים לפני האחרון לתוצאה טובה של קפריסין בפריז, ערב נעילת בית מוקדמות מונדיאל 2006.

ניצחון הבית החשוב האחרון של ישראל מול נבחרת חזקה היה ב-0:5 מול אוסטריה, שהפך מאז למעין מיתוס מעיק, צ'יזבט, כמעט כמו העלייה למונדיאל 1970. למרות שאנחנו תמיד מתגעגעים ליום בו נחזור לשחק ברמת גן, ישראל איננה נבחרת ביתית טיפוסית, הרבה בגלל הכבוד המיותר שהיא רוחשת ליריבותיה. בחוץ עוד פחות סופרים אותנו והסיכוי להוציא תוצאה גבוה יותר. ההבדל הוא שמול אוסטריה באמת האמנו שהגיע לנו, לא חיפשנו סנסציה אלא הכרעה צודקת בקרב. יזמנו והבלטנו את החסרונות בנבחרת של אוטו באריץ', במקום להלל היתרונות שלה. זו הייתה נקודת איזון תודעתית בין ההשפלות בתחילת הדרך שלנו באירופה לבין חטא היוהרה ושיגעון הגדלות מול דנמרק. מה שקרה מאז הסטירה מול דנמרק הוא שחזרנו טיפה להשפיל מבט, למרות התיקואים ההירואיים של גרנט. קשטן חייב להרים את הראש, בטח כשאנחנו בבית, לפני שיהיה מאוחר מדי.

באמת שאין יותר מדי ממה לפחד. את מסע התעמולה הזה על קרואטיה, הזריקו לנו גם לפני המונדיאל האחרון, הרבה בזכות הזיכרונות הענוגים מבובאן וסוקר. אלא שלאחר קרב הביצורים מול ברזיל האמת האפורה נחשפה: קרואטיה החדשה היא נבחרת די בינונית, לא מבריקה במיוחד, מתבססת על קישור לוחמני וצמד בלמים שממעטים לספוג (סימיץ' וקובאץ'), זוחלת כל הדרך אל השער ומתקשה להכניע אפילו את יפן. נבחרת מעט טובה יותר מרוסיה וישראל, אבל ממש לא בהפרש בלתי מחיק. הנבחרת האחרונה שקלטה את הפער בין קרואטיה של 96' ו-98' לזו הנוכחית ולא התביישה ליזום מולה היתה אוסטרליה. אתם זוכרים מי עלתה שלב בסוף וכמעט הדיחה את אלופת העולם לעתיד, נכון?

שפיגלר מול אוסטרליה ב-1969, אוחנה מול אוסטרליה ב-1989, ברקוביץ' ורביבו מול אוסטריה ב-1999, עכשיו תורו של יוסי בניון. בעידן גרנט ההברקות של בניון כמעט הספיקו, בעידן קשטן המאסטרו טרם מצא את החיבור שלו עם המאמן החדש ושיטת המשחק הקבוצתית יותר. הפציעות רק הסתירו את הבעיה. קשטן דורש שהכדור ינוע בין כל השחקנים, מהר, ולא ישר למסור לבניון ולהתפלל לדריבל שלו שיפצח את ההגנה. קשטן, כמו גם בניון, חייבים למצוא בשעות שנותרו עד המשחק את הנוסחה שתחזיר לנו את המאסטרו מהקמפיין הקודם, אבל לא תוותר על משחק התקפה מסודר ולא תתפשר על מקריות ומזל. הצבתו של הכוכב באגף, שם פחות צפוף וליכולת שלו באחד על אחד יש יותר משמעות, יכולה להיות הפתרון שיחזיר את בניון לנבחרת ותאפשר לו להוסיף לרזומה ניצחון גדול של הנבחרת, שיהיה רשום לראשונה על שמו.

לכשבניון יימצא את הענווה לזוז לאגף, לא ידרוש את הכדור בעיגול האמצע וישחק באיזורים שמסוכנים לשער, עידן טל, אחד שעדיין חייב משחק אחד גדול לנבחרת וטרם הביא את כשרונו לידי ביטוי במדים הלאומיים, יוכל להעביר בקלות יותר את כבוד המשקל לחצי המגרש של קרואטיה ולחבר בין הגנה מעובה להתקפה עוקצנית שמגיחה מאוחר. עד כה, הציר שאמור להנהיג את הנבחרת בשנים הבאות טרם מצא שפה משותפת. כל צד משך מעט לכיוון שלו, כשהאיומים של בניון על המדליף האלמוני עדיין מהדהדים. לאורך ההיסטוריה הקצר בין שני המנהיגים הפוטנציאליים לסגנון המשחק של הנבחרת הרס כל חלקה טובה. אם קשטן יצליח לחבר את הציר הזה ולגרום לשניים לשים בצד את האגו, כמו שגיא לוי הצליח לעשות בנבחרת הצעירה, הקרואטים באמת צריכים לדאוג.

גיא לוי אמר אחרי ההישג הכביר מול צרפת, שמה שהנחה אותו בבחירת השחקנים לא היה הכישרון, אלא האופי. מתכון שעבד מצוין גם בבחירת הסגל של מרצ'לו ליפי למונדיאל. קשטן לא זקוק על הדשא מחר ל-11 השחקנים הכי טובים, או בכושר הכי טוב, לפי פילוסופיית שרף, אלא לשחקנים עם המנטליות הנדרשת לתרגם את מעט המצבים אליהם תגיע הנבחרת להישג נוסף. וזה אומר באדיר על המגרש, למרות הכושר הגרוע בו הוא נמצא (הרבה בגלל החגים המוסלמים). ניהול המשחק של באדיר הוא אולי לא שיא האסתטיקה, אבל אין הרבה שחקנים שיכולים להגיח מאחור בתזמון הנכון כדי לתת נגיחה לרשת העליונה של בארטז, מבלי לעשות במכנסיים באותה שנייה. שזה אומר דבר נוסף: עמית בן שושן, עוד שחקן ששמו השני הוא אופי, בהרכב.

בן שושן באגף המקביל לבניון, כשבאמצע שולטים באדיר, אלברמן ועידן טל, שלושה שחקנים שמסוגלים להצטרף מאחור ולהבקיע, יחד עם קולאוטי בכושר סביר, נראים כמו האופציה הטובה ביותר עבור קשטן. גם למשחק הגורלי מול קרואטיה וגם להמשך הקמפיין. הוכח כבר שבמשחקים צפופים כאלו מי שמבקיע את השערים בדרך כלל הם הקשרים שבאים מאחור, וטורפים את הריבאונד, חוטפים את הכדור או סתם מסיימים התקפה מתפרצת נאה ברשת. קחו למשל את המשחק של בית"ר מול מכבי חיפה. ברגע שיוסי מזרחי הבין שאין סיבה לתת כבוד מוגזם לאלופה, שלח את שחקני הקו השני בקישור לרחבת היריב, הוא קיבל שער שוויון והיה גם צריך לנצח את המשחק. ממי? נכון, מאלברמן.

לקשטן אסור להתמהמה ולחכות מחצית לפני שיבין זאת. מהקונגרס לסיכום המונדיאל האחרון, בו הרצו טובי המאמנים בעולם ובו גם נכחה החמסה, יצאה הבשורה: יותר מ-60 אחוזים מהשערים במונדיאל לא הובקעו ממשחק מסודר, אלא מחטיפות כדורים של שחקנים דוגמת אלברמן, הצטרפות מהירה של שחקני הקו השני, או ביצוע מדוקדק של תרגיל בבעיטה חופשית. בהרכב כזה, בלי יותר מדי שירי הלל לנבחרת קרואטית בינונית וביטחון של נבחרת שמשחקת בבית, החבורה של קשטן צריכה לעשות את זה. לא יכולה, כמו שאומרים השחקנים, אלא צריכה.