באחד מפרקי "סיינפלד" נשאל ג'רי "איך קוראים לרופא שנכשל בבית ספר לרפואה?" על ידי חברתו, שעונה בעצמה: "רופא שיניים". על אותו משקל - יש הטוענים - ראו ב-ATP את שחקני הזוגות, עד כדי כך שהאחרונים שקלו לפני שנה פרידה מארגון טניס הגברים העולמי. "אם לא רוצים אותך, תפתח לעצמך סבב משלך", מסביר אנדי רם, "וחשבנו על זה".
שתי גישות הפוכות קיימות ביחס לטניס הזוגות. האחת גורסת ש"'מומחי הזוגות', כביכול, הם בסך הכל שחקנים שחסרים להם הכישרון והיצירתיות לשחק יחידים", כדברי אוהד ממוצע. השנייה דווקא משבחת את ההבדלים בין המשחק האינדיבידואלי לזה המצריך תיאום. "אף אחד מהאחים בריאן לא ינצח ביחידים שחקן מכללות סביר, אבל ביחד הם שווים יותר מסך חלקיהם", מסביר אוהד אחר. כוכב העבר ג'ון ניוקומב טען פעם כי "משחק זוגות טוב יכול להיות אחד האירועים המהירים והמרתקים מכל תחרויות הספורט".
קרחות ביציעים
חלפה שנה מאז העימות הגדול בין ראשי ה-ATP לשחקני הזוגות, שהתנגדו לשינויים שהוצעו, משום שלטענתם הם היו גוררים פגיעה במעמדם. 45 מהשחקנים, בהם רם ויוני ארליך, פנו לבית משפט, לפני שהסאגה הסתיימה בפשרה. תוצאותיה, לפי רם, ניכרו העונה בשטח. "היה שינוי די משמעותי", אמר. "בעבר היתה הרגשה ששחקני הזוגות באים לעבוד, לקחת את הצ'ק ולהיעלם, אבל ה-ATP עשה שינוי עצום, ודאג לפרסם את השחקנים. לכל שחקני העשירייה הראשונה בדרוג הוציאו גלויות לחתימה ופוסטרים, כמו לשחקני יחידים, ודואגים להם להרבה יותר פעילויות כמו ביקורים בבתי חולים. אטיין דה וילייה (יו"ר ה-ATP מיוני 2005 ונשיאו מינואר 2006, א"ע) מנסה לשפר את הענף ולהכניס יותר כסף. שחקני הזוגות מאוד מבסוטים".
חלק מהשינויים שהוצעו נועדו לקצר את המשחק - מערכות אמורות היו להימשך עד שאחד הזוגות זוכה בחמישה משחקונים (במקום שישה או שבעה כיום), עם שובר שוויון במצב של 4:4. כמו כן הוצע כי במצב של 40-40, משחקון יוכרע בנקודה הבאה ללא צורך לעלות ליתרון, והמערכה השלישית תהיה שובר שוויון עד 10 נקודות. אבל המכה הגדולה באמת היתה דרישת ה-ATP לקבוע כי החל מ-2008, הרישום לטורניר זוגות יהיה תלוי ברישום גם ליחידים. עבור רוב שחקני הזוגות הטובים בעולם משמעות הצעד היתה מכת מוות. "טורנירי הזוגות הפכו לאירוע צדקה עבור השחקנים", תקף הורסט קלוסטרקמפר, בזמנו נשיא ה-ATP והאחראי לזרוע האירופית. "כואב לראות ש-90% מהקהל לא נשאר לגמר הזוגות לגברים בגראנד סלאם".
"קיבלנו תמיכה משחקני היחידים, פדרר, נדאל ועוד שחקנים מהעשירייה הראשונה בעולם", מספר רם. "יש הערכה לשחקני הזוגות וכולם תמכו בהם". כחלק מהפשרה, הסכימו ב-ATP לבטל את שינוי שיטת הכניסה לטורנירים ואת קיצור המערכות. משחקונים ללא יתרון ומערכה שלישית מקוצרת הפכו בשנה האחרונה לנוהל קבוע בתחרויות שאינן גראנד סלאם. "השיטה החדשה מרתקת את הקהל הרבה יותר. המשחק נמשך שעה וחצי מקסימום, ויש הרבה יותר נקודות חשובות ומותחות", מספר רם.
פרדוקס מקנרו
שחקני הזוגות, שכבר חשו את עולמם קורס, יכולים להתעודד, אבל הקידום והפרסום שהפכו למנת חלקם הם פיתרון חלקי בלבד. כל עוד הצלחת היחידים מחזיקה ומממנת אותם, טורנירי הזוגות בבעיה. רשתות הטלוויזיה אינן משדרות משחקים בקביעות, גם את רוכשי הכרטיסים מעניינים בעיקר היחידים. "המשחקים הללו עולים חמישה מיליון דולר ולא מוכרים כלום", טענו לפני מספר שנים בארגון האחראי לטורנירי המאסטרס. "איננו רוצים להרוג את הזוגות לחלוטין, אבל אם אף אחד לא משלם כדי לצפות בזוגות, משהו צריך להשתנות". התוצאה היתה קיצוץ בסך הפרסים ובמספר הזוגות בכל טורניר מאסטרס, אבל המציאות שתוארה נותרה בעינה, שכן הבעיה הגדולה אינה המשחק, אלא היעדר הכוכבים.
משחק זוגות אינו מעניין פחות ממשחק יחידים בין, למשל, פלוריאן מאייר לפלורן סרה - שניהם בין 60 הראשונים בעולם, אבל "הקהל מחפש את הכוכבים, ויש רק שישה-שבעה כאלה", טוען רם, שפגש במהלך קריירת הזוגות את רוג'ר פדרר, דוד נלבנדיאן, ג'יימס בלייק ומראט סאפין. "כשאתה משחק נגד שחקן גדול שהקהל קנה כרטיס כדי לצפות בו, האיצטדיונים מפוצצים, אבל כיום, עם כל הדרישות שיש בטניס, קשה מאוד לשחק גם ביחידים וגם בזוגות".
"הזוגות הפכו לכבשה השחורה של משפחת הטניס", מספר העיתונאי הוותיק באד קולינס. "ביחידים יש יותר מדי כסף, וקשה להשתתף בשני הטורנירים". את זה בדיוק קיוו ראשי ה-ATP לשנות. השאיפה היתה שקיצור המשחקים יגרום לשחקנים הבכירים לשחק גם בזוגות, וכך למשוך את הקהל ורשתות הטלוויזיה. מעשית, כפי שניתן לראות בטבלה המצורפת, זה לא קרה. לפי מארק נואלס, שחקן זוגות ונשיא מועצת השחקנים, לא היה לזה סיכוי: "עשרה מעשרים השחקנים המובילים בדרוג אמרו שלא ישחקו ביותר טורנירי זוגות, בלי קשר לחוקים. הם מרוויחים כל כך הרבה כסף שאין להם סיבה להסתכן בפציעה או בהתשה. שני שחקנים אמרו לי שלעמוד ליד הרשת בזמן שהשותף שלהם מגיש זה הדבר המפחיד בעולם".
את בעיית הזוגות חידד השנה - שלא במודע - אחד מגדולי המשחק. ג'ון מקנרו זכור כשחקן יחידים גדול, אבל היה ענק לא פחות גם בצמדים; 77 תארי הזוגות בהם זכה הציבו אותו במקום השני בכל הזמנים. בפברואר, שבע שנים לאחר שאמר כי "לזוגות אין מקום בטניס בצורה הנוכחית בגלל שלאף אחד לא איכפת מהם", נכנס מקנרו לטורניר סן חוזה יחד עם יונאס ביורקמן, וזכה, בגיל 47, בתואר ה-78. כשהופיע כעבור שמונה חודשים גם בשטוקהולם נשבר שיא הקהל בטורניר, כש-4,863 צופים הגיעו לצפות באגדה משחקת זוגות.
המסר שעבר היה כפול: מקנרו, שהצהיר כי ברצונו לעזור למשחק הזוגות בגלל החשש שלא בטוח "אם עוד יהיה קיים בעוד חמש שנים", עזר נקודתית עם שתי הופעותיו המסקרנות; מצד שני, העובדה שהצליח בגילו לזכות בטורניר יכולה לחזק דווקא את הטיעון של מבקרי רמת שחקני הזוגות.
אפשר שהוכח, כפי שכתב ריצ'ארד ואך, מאנשי ערוץ הטניס, כי "למשחק הזוגות יש כל כך הרבה פוטנציאל, ברגע שיש שם שחקן בעל שם גדול". אבל גם את 2006 מסיימים בזוגות עם סימן שאלה. כי גם ב-2006, התשובה שלהם לפדרר, נדאל ונלבנדיאן נותרה בריאן, ביורקמן ומירני.