האמריקאים האחרונים באיראן

מתי בפעם האחרונה נתקלתם בכדורסלן זר ששומר על אורח חיים ספורטיווי לגמרי? יש לנו חדשות בשבילכם: אין חיה כזאת. ואם היא קיימת, קשה מאוד למצוא אותה – לא בליגה הישראלית, לא באירופה וגם לא ב-NBA. אין מה לעשות: הפיתויים של כדורסלן מצליח גדולים מדי. המועדונים הטובים בעיר קוראים לו להיכנס בשעריהם, כמו גם הבחורות, ובשביל לשמור על כושר משחק הכדורסלנים יכולים להסתפק באימון יומי של שעתיים. בכל זאת, מדובר בכדורסל ולא בקרב 10. מי שרוצה להעביר את הזמן במדינה זרה, נכנע לרוב הפיתויים כדי לשכוח את הגעגועים לבית האמיתי, למשפחה ולחברים. כולנו בני אדם, לא?

הרחק מארה"ב ולא כל כך רחוק מכאן, יש כמה שחקנים שיכולים לשמור על אורח חיים ספורטיווי מלא, כמו שכתוב בספרים של מיטב הפיזיולוגים ומאמני הכושר. כדי לעמוד במשימה, צריך לשחק בליגה האיראנית בכדורסל. קראתם נכון, יש דבר כזה וגם יש אמריקאים שמשחקים שם ומרוויחים לא רע בכלל. את אדי אליסמה אתם זוכרים? הזר הטוב ביותר בהיסטוריה הקצרה של הפועל אילת מצא את עצמו בליגה הזאת בשנה שעברה. אגב, הקבוצה שלו נקראה "פטרוכימי", כמה מפתיע. עכברי ה-NBA הרציניים אולי יצליחו לזהות את כריס הרן וגארת ג'וזף, ששיחקו בעבר בבוסטון סליטקס וטורונטו ראפטורס. השחקנים האלה ועוד כמה מחבריהם הגיעו למצב בקריירה, שבו הם לא יכלו לסרב למשכורות של 10,000 עד 30,000 דולר לחודש, גם אם זה אומר שהחיים שלהם ינועו בין אימונים, משחקים ושהיה בבית ללא המשפחה.

גארת ג'וזף, סנטר המתנשא לגובה של 2.17 מ', והגארד אנדרה פיטס, הם שני שחקני החיזוק הזרים של האלופה סאבא באטרי מטהרן. הקבוצה שייכת למשרד הביטחון האיראני וראשיה סירבו להעסיק אמריקאים מאז פתיחת השערים לשחקנים זרים בליגה לפני שש שנים. ג'וזף הגיע עם דרכון של הרפובליקה הדומיניקנית, שם יש לו שורשים. גארת', אמריקאי שגר כל חייו בטקסס ופתח בקריירה במזרח התיכון אחרי המכללות, חיפש פיתרון יצירתי יותר. "הסוכן שלי סידר לי דרכון סנגלי", אמר בראיון ל"וושינגטון פוסט", "לא ממש ברור לי מה הקשר שלי למדינה הזאת, אבל מסתבר שהדרכון הזה שווה לי הרבה כסף".

במקרים אחרים, כמו של קלווין וורנר מאיספהאן, הדרכון האמריקאי מספיק מכובד כדי לרשום את השחקן כזר בליגה. למרבה ההפתעה, כולם נותנים הרבה כבוד לוורנר, ג'וזף ופיטס. בהתחלה הם עוד התבקשו לכסות את הקעקועים שלהם בתחבושות, אבל גם על זה ויתרו להם. "אין לנו יותר מדי מה לעשות כאן, אבל אנחנו מתנחמים בעובדה שכולם כל כך נחמדים אלינו ומזמינים אותנו להתארח כל הזמן", מספר וורנר.

אנדרה פיטס, האמריקאי הוותיק בליגה האיראנית, נחשב גם לדובר של השחקנים. רוב העיתונאים הבריטים והאמריקאים שהגיעו לאיראן כדי לחקור את התופעה, ריאיינו בעיקר אותו. "ההתחלה הייתה קשה מאוד מכיוון שהייתי מטייל ברחוב וכולם היו בוהים בי. זה היה קורה בכל מקום וזה הציק. אפשר לצאת בערבים, אבל אין מועדונים ללכת אליהם. אין אלכוהול וכל המקומות נסגרים מוקדם. זו שיגרה טובה לספורטאי, אתה חוזר הביתה ונח, בלי לדאוג לשום הנגאובר. למעשה, אני חושב שכל זה הוסיף לי כמה שנים לקריירה. החברים לקבוצה מתייחסים אלי יפה מאוד. הסיכון היחידי שיש כאן הוא להשתעמם למוות, אבל זה בהחלט תורם לקריירה. אנחנו נחים טוב".

מסתבר שבמקרה של גארת ג'וזף מדובר בילד שובב יותר, שכבר גילה כמה דרכים צדדיות לחיי תענוגות גם במדינה השמרנית בעולם. "אני מכור לבייקון וכאן הוא אסור על פי חוק. הגעתי למצב שאני קונה נתח בשוק השחור במחיר מופרז של 15 דולר. קשה להשיג כאן דברים, אבל אפשר. מסתבר שיש חיים כפולים באיראן. הם אומרים שהם לא אוכלים ברמדאן, אבל ראיתי אותם אוכלים בתוך הבתים. הם עושים הכל בתוך הבית. הבחורות שמטיילות ברחוב נראות כמו נינג'ות קטנות, אבל פעם הוזמנתי למסיבה פרטית והופתעתי לראות בחורות בחצאיות מיני, סוף סוף היה מה לראות. חוץ מזה, הליקרים זרמו שם כמו מים".

למעטים שבאמת רוצים לשמור על אורח חיים ספורטיווי לגמרי וגם להרוויח לא רע, קריירה באיראן יכולה להיות נחמדה, אבל השלטונות האמריקאים רוצים לשים קץ לחגיגה הזאת. בלישכתו של הנשיא בוש למדו את הנושא בעקבות תחקיר של כמה רשתות טלוויזיה ומאוד לא אהבו את מה שראו, בלשון המעטה. משרד האוצר האמריקאי דאג להזכיר לכדורסלנים שלפי החוק האמריקאי, אסור לשום אדם לתת שירות כלשהו באיראן ומי שיעשה זאת מסתכן בקנס של 50 אלף דולר.

בעונה שעברה הגיע מספר הזרים האמריקאים בליגה האיראנית לשיא של 20, אבל העונה נותרו שם 2 שמחזיקים בדרכון אמריקאי בלבד. לראשי הכדורסל האיראני חשוב מאוד שהאמריקאים יישארו בליגה כדי לקדם את הכדורסל המקומי, שהולך ומתפתח. הם אומרים להם שאסור להיכנע ושאין לערב פוליטיקה עם ספורט. נשמע מוכר מאיפשהו, לא? טוב, אנחנו לא כל כך רחוקים מאיראן. אולי הם גם למדו משהו מאיצ'ה מנחם ומאופיר פינס.