תדמיינו את התסריט הבא: איצ'ה מנחם, יו"ר ההתאחדות לכדורגל, אוסר על השחקנים להסתובב עם ג'ל בשיער, עגילים באוזניים, ושרשראות על צוואר, וגם מודיע שיקנוס עבריינים שעוטים, רחמנא ליצלן, ג'ינס. מיד אחר כך מגיע חוק חדש שקובע שמי שלא יהיה מרוצה משריקה של השופט, יקבל מיד צהוב, ולעזאזל שיקול הדעת, ושגם דינה של חולצה שיוצאת מהמכנסיים, הוא כרטיס צהוב. לקינוח, אם ארקדי גאידמק או יעקב שחר יבקרו באיזושהי צורה את ההתאחדות, הם יושעו מהמשחקים של הקבוצות שבבעלותם.
כל זאת נשמע הזוי, כי למרות שהמדינה שלנו בסך הכל די מצ'וקמקת, היא עדיין מתיימרת להיות דמוקרטית. אבל דווקא בארה"ב, שאוהבת להסתכל על עצמה בראי ולשנן את המנטרה שהיא המדינה החופשית ביותר ביקום כולו, מדינה שחרתה על דגלה ערכים נעלים כמו אינדיבידואליזם, חופש הפרט וחופש הביטוי, יש שם מי שמקדם בברכה חוקים שכאלה.
דייויד שטרן (שאני מתנצל בפניו על ההשוואה לאיצ'ה, המרחק בין השניים מבחינת ניהול גדול ממרחק מזרח ממערב), רואה בליגת הכדורסל הטובה בעולם את הצעצוע הפרטי שלו, ובו בזמן משתמש בה ככלי לחינוך השחקנים הסוררים שלא יודעים איך להתנהג. ואחרי שהבהיר להם מה הטעם שלו בלבוש (מתוך מחשבה שאם תלביש שחור גדול ומאיים בבגדים נעימים, הוא כבר לא יהיה כל כך מאיים), הוא פנה לטפל בבכיינים למיניהם.
אמת, התלונות לשופטים חצו את כל הגבולות בפלייאוף האחרון, והרעיון כשלעצמו הוא לא דבר רע. מצד שני, צופים אובייקטיביים יותר ופחות התפלצו מניהול המשחקים של אנשי המשרוקית, שלמשל העניקו לוויד שיא כל הזמנים של 97 זריקות עונשין בגמר ה-NBA. וכמו כל דבר אחר אצל הר שטרן, גם חוק ה"אפס סובלנות" לתלונות הוא קיצוני, כוחני, מקומם, וכמובן שבעל ניחוחות לא נעימים של גזענות.
כי הקומיש לא כאן כדי לנהל ולשווק מוצר ספורטיבי אטרקטיבי (הרייטינג בפלייאוף האחרון היה מצוין, והליגה שוברת שיאים בתפוסת קהל כבר שנתיים), הוא כאן על מנת להוביל מהפכה תרבותית. בכוח. יש מי שבתור טיעון בעד מעלה מן האוב את העובדה ששטרן "הציל" את הליגה בשנות ה-80 (עם טיפה'לה עזרה ממג'יק, לארי ומייקל), אבל הצלחות מהעבר לא ממש מקנות לך קארט בלאנש לכל מהלך שלא תעשה בהמשך, כפי שכל פוליטיקאי מתחיל יודע.
אל תפספס
חסל סדר מגיני הזיעה
מה שראינו בינתיים הם 122 טכניות אחרי 51 משחקים, יותר מכפול הכמות שראינו בנקודה זו אשתקד. כמה דוגמאות לשריקות החדשות: קירק היינריך, בעקבות תנועת יד אינסטינקטיבית אחרי עבירה שקיבל; ראשיד וואלאס, לאחר שפרש ידיו לצדדים ותקע מבט המום בשופט, ובהזדמנות אחרת כי אמר "היה פאול" בזמן שחזר להגנה; מייק ביבי במצב דומה, והרשימה לא נגמרת. מצד שני, שחקנים כמו טים דאנקן, סם קאסל ודירק נוביצקי חפרו לשופטים במוח שניות ארוכות ולא קיבלו טכנית, כך שאחת הדאגות המרכזיות לגבי החוק הזה הוא חוסר אחידות, כמו גם האפשרות שמשחקים צמודים וחשובים יוכרעו לפי גודל האגו של הבחור עם המשרוקית.
וגם: פרנסיסקו אלסון קיבל טכנית על שצעק בהתלהבות בזמן הטבעה במשחק נגד דאלאס. אמנם העבירה האחרונה לא שייכת רשמית למשפחת החוקים החדשים, אבל כל מי שראה את המשחק הבין מיד שזה קשור להלך רוח של אפס סובלנות להפגנת רגשות. ואחר כך מתלוננים שהשחקנים לוקחים את המיליונים לכיס אבל לא את המשחק ללב. כדאי שמישהו שם יחליט מה הוא באמת רוצה: שרקו לכם עבירה שלא הייתה? תגידו תודה ותחזרו להגנה. הטבעתם על הפנים של מישהו? תתנצלו ותלחצו ידיים. הכדורסל ששטרן רוצה שישחקו הוא מנומס ונעים הליכות. כולי תקווה שאיצ'ה לא ישמע על השינויים האלה ויאסור על חגיגות שערים.
"אז אולי כדאי שכבר נשחק פלייסטיישן, אם מוציאים את כל הרגש מהמשחק", אמר מאמן דטרויט פליפ סונדרס אחרי ההפסד ליוטה, בו קיבל טכנית כל תלונות, בנוסף לאחת של ראשיד ושל עוזר המאמן. וכדאי גם להתעכב לרגע על הטכניות שמגיעות אחרי מה שהשופטים מגדירים כ"מבטים מאיימים", שעד כה נשרקו אך ורק לשחקני שחורים שרחוקים 205 ס"מ ומעלה מהרצפה. כי, בינינו, ספק אם מבט של סטיב נאש או מט הארפרינג יכול להיחשב על ידי שופט כמאיים.
בין לבין גם החליט שטרן שאסור ללבוש מגיני זיעה במקומות שנראים לו לא הולמים (כמו מתחת למרפק או מעליו, חס ושלום), טייץ הם מחוץ לחוק, ומי שלא יקפיד להכניס את חולצתו למכנסיים טרם כף רגלו תיגע בפרקט - יקבל גם הוא טכנית. אולי בקרוב גם ייתלה מי שימשוך את הגרביים שלו עד הברכיים. אבל באופן מעניין החוק שמשך הכי הרבה תשומת לב היה זה שמונע מבעלים של קבוצות להיות בקרבת השחקנים במהלך פסקי זמן, וגם אסר לבקר את הליגה בכל דרך שהיא. מה שנקרא, תהיה יפה ותשתוק, ותודה שקנית קבוצה ב-300 מיליון דולר.
החוק האחרון מופנה כנגד הבעלים של המאבריקס מארק קיובן, שמלבד ההתבכיינויות המעצבנות שלו על השיפוט, תמיד מחפש לשפר ולשדרג את שיטות השיווק של הליגה, עליהן הוא מלא תלונות כרימון. המסקנה מכל הדברים הללו היא פשוטה - שטרן איבד שליטה, והוא צריך לפנות את מקומו. ויפה שעה אחת אתם יודעים מה, אפילו שעתיים - קודם. ובמקומו צריך למנות קומישינר, לא משנה מאיזו עדה או צבע, שיהיה קשוב ואמפטי יותר לשחקנים, ייצג אותם בצורה טובה יותר, ויהיה לוחמני ואנטגוניסטי פחות.
"כמו יחסים בין בעלים לעבד"
במוחו השמרני של הקומישינר הוא חושב שאם ימנע ביקורת על השיפוט הבינוני ומטה בליגה אותה הוא מנהל, אז פתאום הכל יהיה בסדר, כולם יחייכו למצלמה ויהיו מרוצים מההחלטות של אותם שופטים, שההחלטות שלהם יהיו לפתע מדויקות ומתוזמנות. הרי הכי טוב לא לדבר על בעיות, כי אז הן נעלמות. הוא גם חושב שאם יתעקש מספיק זמן ומספיק חזק הוא יצליח to take the black out of חבר'ה כמו אלן אייברסון, שאקיל אוניל, קווין גארנט, רון ארטסט ואחרים. כאילו שזו בכלל מטרה ראויה לשמה או בעלת הגיון כלכלי בלתי מעורער, ולא גזענות כפשוטה.
כדאי לזכור שיותר מ-80 אחוזים מהשחקנים הם שחורים, וכ-90 אחוזים מהם באים ממעמד סוציו אקונומי נמוך. בארה"ב לא אוהבים לדבר על מאפיינים תרבותיים של גזע, ומעדיפים לאפשר לסטראוטיפים לעשות את העבודה, אבל כל בר דעת יודע שכדורגלנים ברזילאים, למשל, מטפלים בכדור בצורה ייחודית להם. כך הדבר גם לגבי שחקנים מדור ההיפ הופ: הם יותר קולניים, צבעוניים, אוהבים לדבר טראש, חשוב להם הסטייל והיכולת האישית, והם משחקים כדורסל יותר כועס. מדובר במאפיינים תרבותיים ברורים. בצד השני של הסקאלה נמצאים הג'ון סטוקטונים והגרנט הילים (שחור ממעמד בינוני-גבוה) של העולם, שבאו מרקע תרבותי שונה. אם תרצו, תסתכלו עם וויל סולומון ו-וויל ביינום, ותשוו את סגנון המשחק שלהם לכדורסלן האירופאי הממוצע.
התעלמות מהעובדה הפשוטה הזו לא תגרום לה להיעלם, וניסיון כפייה של ערכים של לבנים שמרנים על חבורה של שחורים שגדלו בגטו, לא יכולה שלא להתפרש על ידם כגזענות, אפילו אם מדובר "רק" בכדורסל. וכמובן שאף אחד לא טוען ששטרן וחבריו מסתודדים להם לבושים בסדינים לבנים, מדובר בגזענות סמויה ומתוחכמת יותר, שספק אם הם מודים בה או מודעים לה אף בינם לבין עצמם.
"זה כמו יחסים בין בעלים לעבד", ירה ראשיד לאחרונה, "או כמו בין אב שדורש מבנו לא לענות לו. זה נותן לשופטים יותר כוח, שרובם לא יודעים איך להתמודד איתו". ואכן, כל חובב ספורט יודע שהדרך הקצרה ביותר להרס משחק הוא שופט באגו טריפ. שטרן ורבים אחרים נוטים לשכוח מתי שנוח להם שהשחקנים הם הם אלו שסביבם סובבת הליגה, ולא סביב הזקנים המאפירים בחליפות, ועדיין הוא לא חושב בכלל לשתף את ארגון השחקנים בהחלטות לגבי הכיוון אליו הולכת הליגה.
"לעולם לא אתרגל לכדור החדש", הכריז לברון ג'יימס. "זה פשוט לא כדור טוב, לדעתי. מילא קוד הלבוש וכל החוקים החדשים, אבל אני לא מבין למה צריך לשנות את הדבר היחידי שכל השחקנים מסכימים עליו ואיכפת להם ממנו. כולנו אהבנו את הכדור הקודם, ואין לזה שום הגיון מבחינתי". אבל כבר אין טעם לחפש היגיון בהחלטות של שטרן.
הגברים כבר לא צורחים בלילה
שטרן דוהר קדימה, מבלי להסתכל לצדדים או להקשיב לאנשים בעלי השקפה שונה, אל עבר מה שהוא רואה כמכובדות לליגה שסובלת מתדמית שלילית בעיני אמריקה הלבנה, שמעולם לא אהבה לראות שחורים גורפים מיליונים. מבקשים מהשחקנים שיגידו תודה שהם מקבלים את הכסף הגדול, ודורשים שיפסיקו להתלונן על שכר או חוקים חדשים. כאילו שהבעלים המיליארדרים לא צריכים להגיד תודה לשחקנים, על כך שהם עוזרים להם להמשיך להתעשר.
כמובן ששטרן ידע לנצל עד תום את הכשרון של אותם שחקנים שנגדם הוא יוצא כעת, בעודו משמיע מוזיקת היפ הופ באולמות במהלך משחקים או בפרומואים, ומציג לראווה את היכולת האישית הפנומנלית שלהם בכל הזדמנות אפשרית. הכל עובד מצוין כל עוד הם מבינים את יחסי הכוחות, כי מראה של גברים שחורים מגודלים כועסים וצועקים תמיד גרמו לאמריקה הלבנה להצטנף בפינה בפחד, ועל זה בדיוק הוא מנגן בכל הזדמנות.
ניתן ללמוד לא מעט מההשוואה שעשה שטרן לפני יותר מעשור בין ה-NBA לדיסני:"להם יש פארק שעשועים, ולנו יש פארק שעשועים, רק שאנחנו קוראים לזה אולם. להם יש דמויות: מיקי וגופי, לדמויות שלנו קוראים מג'יק ומייקל. דיסני מוכרת ביגוד, אנחנו מוכרים ביגוד. הם מייצרים סרטים ביתיים, אנחנו מייצרים סרטים ביתיים" (מתוך הספר "Darwin's Athletes"). אבל מה קורה כשמיקי וגופי מפתחים תודעה עצמאית, מנסים להתקומם כנגד המערכת, או מגלים שיש ערכים חשובים יותר מיצירת תדמית נקייה לליגה? או אז שולפים את הרמיזות הגזעניות על שחקנים מפונקים, עצלנים, בכיינים ואלימים, ותודה לאל שהנהלת הליגה נמצאת כאן כדי לרסן אותם.
ה-NBA תמיד סבלה מתדמית של ליגה שחורה מדי, לא רק בכמות שחקנים אלא גם באופי ובאווירה שבה. ב-NFL חנקו מזמן כל אפשרות שכזו בשורה של חוקים צבאיים שמתאימים לאופי המיליטריסטי של המשחק, והבייסבול הוא אותו הבייסבול של בייב רות', לא משנה כמה מרטינזים וגונזאלסים יחבטו בכדור. וגם שם מוצאים דרך להפוך שחקן שחור לשנוא ביותר בליגה, בארי בונדס, למרות שחצי ליגה אשמה בדיוק כמוהו בשימוש בסטרואידים, כולל כוכבים גדולים רבים. ושטרן, אחרי שחלב את הפרה השחורה, יצא לא מכבר למסע צלב להפוך את ה-NBA לליגה רובוטית יותר, עם כמה שפחות ביטוי אינדיבידואליסטי, כי הוא יודע טוב מאוד שכל ביטוי שכזה יהיה מהסוג האייברסוני או השאקילי, ומכאן קצרה הדרך להיזכר במהומות של רון ארטסט בפאלאס, שם הרביץ גבר שחור גדול לצעיר לבן וחסר אונים.
בינתיים, להבדיל מאינספור פעמים קודמות, נראה שהקמפיין נגד השחקנים לא עובד, וניתן בהחלט לשאוב מכך עידוד. בסקר של אתר ESPN.COM, בו הצביעו כ-26 אלף איש, רוב גדול של 65 אחוזים קבע כי הליגה "הולכת רחוק מדי" עם השינויים שהיא קובעת. וויסקונסין ומונטנה הן המדינות היחידות בארה"ב בהן קיים רוב לתומכים באותם חוקים. אבל ספק אם זה מה שישנה את דעתו של העריץ. כשהוא מכוון למטרה קשה להרתיע אותו.
ואם ב-ESPN עסקינן, אז תשמחו לשמוע שהקמפיין החדש של הערוץ בישראל נושא את הסיסמה "הגברים צורחים בלילה". ובכן, זה לא כל כך מדויק. קודם כל, הם כבר לא ממש יכולים לצרוח,
אחרת יקבלו טכנית מהשופטים של שטרן. שנית כל, מסתבר שהשחקנים בכלל לא גברים, ועליהם לעבור סדרות חינוך על ידי הקומיש, שילמד אותם איך להתלבש, איך להתנהג ואיך לדבר, יעניק להם שיעורים באזרחות וימליץ על תיקונים מיותרים בחוקה (אמר לאחרונה "עדיף ששחקנים לא ישאו נשק", זכות המעוגנת בתיקון השני), ואפילו יגיד להם איזה כדור כדורסל הכי טוב עבורם, כי הוא כזה מין בנאדם, איש אשכולות שהכל צריכים לשאוף להיות בדיוק כמוהו, ללא הבדלי דת, גזע ומין. ברוכים הבאים לליגה המשעממת בעולם.