אלופה ולוזרית

1. תגובות השמחה (או יותר נכון הקלה) של מכבי חיפה בסיום המשחק בטדי, מלמדות יותר מכל על תהליך הנסיגה בקרב האלופה בשלוש השנים האחרונות. הייתכן שחיפה גאה מתיקו, שרובו הורכב מביצורים בהגנה ופחד ברגליים? הגישה של חיפה לתוצאה מזכירה מאוד את ההתלהבות בעקבות ההפסד באנפילד, שם היא הציגה את אותו סגנון של הגנה הירואית. הבעיות של חיפה נחשפות כאשר היא נאלצת להכתיב קצב, אז בולטים לעין הבעיות בבניית הקבוצה, שטף המשחק, החיבור הקבוצתי, הכושר של הכוכבים ושאר הדברים שכבר נכתב עליהם הכל. אליפות, למרות כל מה שנאמר בשבוע שעבר, לא לוקחים במשחק עונה (כמה פעמים מכבי חיפה ניצחה בעונה שעברה את השנייה, הפועל ת"א?), אלא מול הכח ומכבי הרצליה (זוכרים את הבליץ של חיפה בעונות הקודמות?). הסגנון שחיפה הציגה מול בית"ר לא מוכיח שהתוצאות הבינוניות שהיא השיגה עד עתה מול הקטנות ישתפרו, כך שלהצהרות האליפות של אלון חרזי אין בינתיים כיסוי.

2. ז'ואנו פינטו אולי השאיר בעונה שעברה קבוצה בליגה הפורטוגלית, אבל הוא ממש לא החלוץ המרכזי שבית"ר צריכה. הוא אולי ברזילאי, אבל הטכניקה שלו ממש לא. כדי לקחת אליפות בית"ר חייבת סקורר מאיים וקבוע של 15 שערים בעונה. אחרי שמונה מחזורים התחושה היא שפינטו הוא לא כזה.

את ההתקדמות הטקטית והמנטלית בבית"ר של יוסי מזרחי ניתן היה לחוש דווקא במשחק מול מכבי חיפה, ואין הכוונה רק לאופן בו הקבוצה חזרה מפיגור. המרחקים הקטנים בין הגנה להתקפה, הפריסה על המגרש, צמצום הרווחים, הלחץ על הקשרים האחוריים והמגינים במחצית השנייה, ובעיקר התיאום בין בנאדו וגרשון, שפתאום כבר לא נראה כמו בלם גמר את הקריירה. משחק ההגנה של בית"ר מתחיל להיראות כמו כזה של קבוצה אלופה, עם הרבה ניסיון, רגש, תזמון ותיאום. כמעט בכל עמדה הוכיחה בית"ר אמש לעצמה במחצית הראשונה והמעט מהוססת שלה שהיא עולה על מכבי חיפה, והעליונות הטקטית הזאת מתחילה בבסיס, בהגנה, בגרשון ובנאדו.

1. מכבי חיפה חייבת קשר שמאלי כבר בינואר. יכול להיות שהאלופה צריכה להתאפק ולתקן את שאר הטעויות שלה רק בפגרה, לא תחת לחץ, אבל ללא שחקן שיחייה מחדש את האגף, שאויש פעם על ידי זנדברג ועידן טל, לחיפה יהיה קשה לסחוב עונה שלמה על הגב של בוקולי. ללא שחקן עם רגל שמאל בקישור ובהתקפה, נדמה לפעמים שאפשר לשחק נגד האלופה ללא מגן ימני, כי בוקולי, קטן ומסודי תמיד מושכים מתוך אינסטינקט לאגף השני, לרגל החזקה שלהם. זהו כשל בסיסי בבניית הקבוצה, בגיוון שלה, שאי אפשר לדחות את הטיפול בו. חיפה, חשוב לזכור, נבנתה כדי להגיע לשיא בתחילת העונה, במוקדמות ליגת האלופות, והיא רק תוריד הילוך בהמשך, לעומת בית"ר המתגבשת שצועדת לעבר השיא שלה, לכשיוסי מזרחי יטביע את הפילוסופיה שלו בקבוצה.

2. אפרופו ינואר: שלוש קבוצות התחתית, הרצליה, הכח והפועל פ"ת, צריכות להיערך במרץ ובכובד ראש לפתיחת חלון ההעברות. שם יוכרע מי מבין השלוש, שיכולתן דומה למדי, תרד ליגה. הדגש של שלושתן חייב להיות על חלוץ מרכזי, שיידע להפוך נאיביות לעוקצנות. תשאלו את נצרת עילית, שהיתה חסרה בעונה שעברה חמישה שערים כדי להישאר בליגה, הרבה בגלל שנפלה עם השחקנים שהיו אמורים להעיר אותה בינואר, להבדיל מהרענון שעברה יריבתה הפועל כפ"ס.

2. שימו לב לאבי תקווה, לשמחת המשחק, למחויבות שלו. מאז שחזר לכאן, תקווה הדעתן הסתכסך עם רוב קבוצות הביצה (הפועל ת"א, מכבי פ"ת), התקשה להבליג על עוולות שנראו לנו מובנות מאליהן. האווירה המשפחתית בהכח עמידר הצליח לגרום לתקווה להרגיש אחרת, לשחק אחרת, למרות מגבלות הגיל והטבע. נסו להיזכר בתגובה שלו בסיום התיקו בטדי, על תחושת העלבון שהוא ביטא על הוצאת הכח מהטוטו וחוסר הספורטיביות שהמוסד המחנך הקרין, כאילו הוא גדל בגלי גיל, ותבינו מה ההבדל בין תקווה הכבוי של השנים האחרונות לשחקן הנהדר של הכח.

1. הדיווחים הדמוניים מההפגנות הפלשתיניים בסקוטלנד והמצור כביכול על המשלחת שליוותה את האלופה לגלזגו, דמו לידיעות מהחזית המצרית במלחמת ההתשה. ערבים צמאי דם, סכינים שלופות בידיים, רצח בעיניים, עם קטן ומותקף, שעוד כמה שעות גם יסבול מהאנטישמיות של השופט באייברוקס. למרות שהילדותית הזאת לא אפיינה חלקים מכובדים בתקשורת הספורט הישראלית, עדיין מותר לתהות עד כמה עולם המושגים של החלק האחר התקדם מאז שנות ה-60.

2. ארקדי גאידמק סידר לנו עונה נהדרת ומשחק עונה ענק בזכות החיים שהוא הזריק בבית"ר, אבל זה לא מקנה לו את הזכות להחדיר את הרעיונות הפוליטיים והחברתיים הקלושים שלו למדורי הספורט. את מי מעניין מה הוא חושב על הומוסקסואלים ומצעד הגאווה? ואגב, זה לא אותו אחד שלבש חולצה נגד גזענות ובעד סובלנות בתחילת המשחק?

"ארקדי גאידמק הוא אדם שמשדר צניעות" (אלון מזרחי חוזר להפציץ)

"בית"ר ירושלים תנצח את מכבי חיפה" (צמד של אלון מזרחי)

"אני לא יודע מה רוצים ממני" (מה כל כך קשה, איבן יוליץ'? מסגרת, שער, כדור ברשת, לא החיצונית, ולא רק פעם אחת בעונה)

מכבי הרצליה – מכבי ת"א

חידה שבסופה התפכחות: מה משותף להפועל כפ"ס, מ.ס אשדוד, מכבי נתניה ומכבי ת"א? כולן קבוצות כדורגל לא יציבות? מתקרב. כולן טיפסו במקריות למקום השני והלא מייצג מבחינתן? מדויק יותר. ככה מכבי ת"א צריכה להתייחס להתגנבות הזמנית שלה למקום השני, למרות שפגרת הנבחרת והיריבה שמצפה לה במחזור הבא עשויות להשאיר אותה צמודה לגב של בית"ר בשלושת השבועות הקרובים (וכמובן אם חלוצי כפ"ס לא יחגגו היום על ההגנה הפרוצה של הפועל ת"א, ולהיפך). לליגה, למרות העניין והדרמה והמשחקים הגדולים והמרתקים, אין עדיין צורה, כיוון, היררכיה הגיונית, למעט הסוס הדוהר של גאידמק. בינתיים, מומלץ לקחת את הליגה הקלה והמוזרה הזאת בפרופורציות, גם במקרה של ניצחון רביעי ברציפות של מכבי ת"א בהרצליה.

הפועל ת"א – מכבי נתניה

אלי גוטמן מביא איתו לנתניה הצביקה פיקית של יאמר הרבה מאוד דברים חשובים: ארגון, משמעת, יסודיות, הקפדה על הפרטים הקטנים עם שחקנים צעירים ולא מלוטשים כמו שכטר, הגנה מבוצרת ובטוחה שסופגת רק 7 שערים (ובלי עזרה גדולה משטראובר), אלמנטים שתמיד אפיינו את הקבוצות של הגרמני (זה בסדר, הוא רואה בזה מחמאה). דבר אחד עדיין מאוד חסר לנתניה של גוטמן, בעיקר מול הקטנות, זהו הניצוץ, החוצפה, התעוזה, היומרה, סוד הקסם של הקבוצה שהביאה לעולם את שפיגלר ומכנס והוציאה את האליפות ממרכז הארץ וחילקה אותו לפריפריה.

עם הרוח הגבית שאחזה באימפריית העבר מאז בואו של יאמר, התקציב הנחמד שהבוס מעניק, ההתעוררות ושירי הגאולה בקרב הקהל בקופסא והאצטדיון החדש שבדרך, אין מה לפחד מלהתחבר למסורת ולכוון גבוה העונה, במיוחד בליגה כזאת משוגעת. למרות התוצאות הנאות (בפרופורציות כמובן של העונה המוזרה), עדיין לא מזהים במכבי נתניה החדשה והמפוצצת בכישרון סוג של תהליך התקדמות ממשחק למשחק. הסגנון עדיין לא שוטף, הקצב עצור מדי, העיניים של השחקנים נעדרות רוע מתבקש, קשה לזהות איזו תשוקה להגשים חזון חדש ולכתוב פרק קטן בספר ההיסטוריה של המועדון, כמו התרחשות בבית"ר בשנה וחצי האחרונות. למה לא גם בנתניה?

הטענה הנגדית לתחושה הקלה שמתקבלת משמונת המחזורים שחלפו, היא שמכבי נתניה שומרת את עצמה למפגשים מול מועדוני העלית של הליגה. לא בטוח, יש בזה גם סוג של מנטאליות של קבוצה קטנה שחושבת בקטן וחולמת בקטן על היום שבו הגביר יבוא לביקור. בכל מקרה, התיאוריה הבעייתית הזאת תצטרך לקבל הוכחה דווקא מחוץ לקופסא. מחזור 9, אחרי חודשים רבים של עבודה משותפת, ביקור בבלומפילד מול הפועל ת"א המעט עייפה, הוא מבחן הוגן למדי לנתניה של גוטמן כדי לסתור את הדברים האלה ולהראות לכולם לאן היא מכוונת ושהיא לא מפחדת לחלום. לא לשחק כמו קבוצה שמחפשת סנסציה, אלא כמו מועדון שמסמן ניצחון בבלומפילד כאבן דרך לשושלת החדשה.