הלילה אפשר לישון בשקט

הלילה, לפחות לערב אחד, יוכל נוון ספאחיה לישון בשקט. לו הבין המאמן הקרואטי החביב עברית, ודאי היה נבהל לנוכח ריחות המהפך שפיזרו בימים האחרונים כלי התקשורת השונים בכל הקשור להגמוניה הצהובה בכדורסל הישראלי. ספאחיה הודה בסיום כי גם הוא חש בלחץ, אבל לשמחתו הוא עשה את אותו וידוי אחרי עוד הצגת תכלית של עליונות המכונה הצהובה בביצה המקומית.

תארו לכם מה היה קורה לו מכבי היתה מפסידה את המשחק מול ירושלים. לאיזה יחס היה זוכה המאמן בין כותלי היכל התענוגות של יד אליהו? אבל ספאחיה עשה שיעורי בית, קשר את וויל ביינום, החזיר את ניקולה וויצ'יץ' לעמדה הטבעית שלו כרכז לעיתות חירום, וגמר את המשחק תוך פחות מעשרים דקות. ירושלים, כמו בכל אחת מהשנים האחרונות, תרמה את תרומתה בנוכחות פורמאלית ופתיחה הלומה, בדיוק כמו זו של גמר הגביע האחרון.

שלושה ימים אחרי ההתבזות בבלגרד, הגיעה הפעם מכבי תוקפנית וחדה. ביינום, שהכישרון האדיר שלו ניצח את מלאגה אבל הרס כל סיכוי לקבוצתיות מצד הצהובים, שימש הפעם כשוטר תנועה תחת פיקוח, ומכבי הלכה פעם אחר פעם לשני המרעננים הרשמיים החדשים שלה: ליאור אליהו, שנראה לפעמים כאילו במכבי מתעקשים ללכת עליו כדי להוכיח איזו נקודה, וסימאס יסאיטיס, שהשתיק באופן סופי את אלו שהפכו אותו לקלעי שלשות חד גוני. השניים הוכיחו כי האנרגטיות, האתלטיות והחיות שלהם מספיקים כדי למלא את החוליות החלשות של הצהובים בעמדת הפורוורד. לפחות בינתיים.

מאוחר יותר, כשנכנס ג'יימי ארנולד לעניינים, הבינו כולם מדוע עמלו כל כך במכבי לאזרח את האיש בעונה שעברה. ארנולד אמנם רחוק מלהיות שחקן מבריק, וביקורת לא חסרה על הקבוצתיות שלו ומחויבותו למשחק ההגנה, אבל תחת החוק הרוסי שהפך הערב מתכנית למציאות, אין יעיל ממנו. עם ארנולד על המגרש, היה למכבי מריו אוסטין משלה, רק עם תעודה כחולה.

אבל לא הכל ורוד בממלכה הצהובה. ביינום נראה כמי שהולך להיות פרויקט וויל סולומון למתקדמים, והעובדה כי שני האמריקאים הנותרים של מכבי, רודני ביופורד ונואל פיליקס, יושבים בתור ניצבים על הספסל רק מקצינה את המצוקה של מכבי, כמעט כמו שעשתה זאת השלווה בה התייחס המאמן לסיפסול של שני השחקנים היקרים. וכשנראה היה שספאחיה מתחיל את אימון השיחרור שלו כבר בדקה השלושים, הגיע המיני-קאמבק באדום, שגרם לקרואטי להודות בסיום שמכבי של היום לא מסוגלת לתת יותר משלושה רבעים של כדורסל טוב.

שחקני ירושלים עקבו בעניין אחרי שחקני מכבי בדקות הפתיחה, ואיפשרו להם לשייט ליתרון דו ספרתי מהיר. הקרדיט המוגבר לו זוכה העונה מריו אוסטין איפשר צבירה של נקודות בהתקפה, אבל האנמיות של האחרים השאירה למתן נאור, שנראה לעיתים כיחיד שמנסה לצאת מההלם, לאסוף פירורים. המאמן דן שמיר, ש"זכה" לכבוד לערוך את משחק הבכורה שלו כמאמן בליגת העל דווקא במקום בו גר בשלוש השנים האחרונות, ידע כנראה למה אמר לפני המשחק שעדיף לו לבקר כבר עכשיו ביד אליהו. ירושלים, כמו מכבי, צריכה לקבל מדי פעם אינדיקציה אמיתית ליכולתה, ואת זה יכולות השתיים לקבל בארץ רק אחת מהשניה. והפעם, בניגוד לגמר הפיינל פור בעונה שעברה, האדומים לפחות לא הסכימו להתרסק.

אחרי כישלון קבוצת ה"שמות" של העונה שעברה, קיוו במלחה כי בניית קבוצה ברוח פסיכולוגיית הגשטאלט, לפיה השלם גדול מסכום חלקיו, תהיה הקונספציה המנצחת. אמנם מדובר רק במבחן רציני ראשון בארץ הקודש, אך נראה כי נכון לעכשיו גם הקבוצה המאומנת והמגוונת באדום רחוקה מלאיים על מכבי. בטח ללא מנהיג מוגדר. אד קוטה מבולבל, טפירו ממשיך להתרחק משיאו, טימי באוורס שכיכב במוסקבה איחר להיכנס למשחק, ואפילו יוריצה גולמאץ, "וויצ'יץ' הירושלמי", לא הצליח להפוך את היעילות שלו לכוח הנהגה שיסחוף אחריו את החברים. וכשזה המצב, חוזרים לאופציית נאור, חג'ג' ומרקוביץ', לוחמים מסורים שאינם טובים דיים כדי לחזור מנצחים מתל אביב.

ירושלים עוברת בשנים האחרונות תהליך דומה לזה של מכבי, כשגם במלחה מבינים שהליגה היא אמנם הלחם והחמאה, אבל המטרה האמיתית היא אירופה. אחרי שני הפסדים לקבוצות טובות ממנה על הנייר, הפסד של ירושלים לסיינה ביום שלישי עלול להחליף את מבטי ההזדהות וההבנה בלחץ של ממש. ולזה, אף אחד במלחה לא ממש מתגעגע.