מעמידי הפנים

השנה היתה 1978, אולי 79', ובמוסף פתיחת העונה של "מעריב" כתב העיתונאי הוותיק משה לרר טור על מצבו העגום של הכדורסל הישראלי. לרר ייסר בשוטים ובעקרבים את העסקנים הכושלים שמנהלים קבוצות בקומבינה, הבהיר שהענף ניצב על כרעי תרנגולת והטיל ספק אם הבלוף הזה יוכל להימשך עוד זמן רב.

הייתי אז ילד שרק נשאב אל תוך עולם הכדורסל, וגמאתי בשקיקה כל מלה. הכדורסל נראה לי עד אותו רגע תמים וקסום, וכעסתי על העיתונאי שהעז לנפץ את האשליה. אלא שהוא כמובן צדק. הדברים שכתב היו תיאור נאמן של המציאות, ונשארו כך בתחילתה של כל אחת ואחת מתוך כמעט שלושים העונות שחלפו מאז, ושהכדורסל הישראלי שרד אותן בדרך נס. ממש כמו בסוף שנות השבעים, גם היום קשה לחמוק מהתחושה ששום דבר לא מבטיח שהעסק הרעוע הזה יחזיק מעמד לאורך זמן.

התחושה רק מתחזקת כשעוברים ליד אוסישקין. הנה כי כן, לא כולם שרדו את הצרות והשנים. לא צריך להיות אוהד שרוף של הפועל תל אביב כדי שהלב ייחמץ והבטן תתכווץ למראה החורבה הנטושה שעד לא מזמן היתה בית לכל כך הרבה רגעי כדורסל גדולים. הריסות אוסישקין ממחישות את העובדה שהכדורסל הישראלי, קצת כמו המדינה, מתהלך על קרום דק מן הדק, כמעט שקוף: אם הפועל תל אביב ואולם הבית שלה נעלמו, כך סתם, ביום בהיר אחד, זה יכול לקרות לכולם.

לא רק עצם קיומו של הכדורסל הישראלי תלוי על חבל דק, גם מידת העניין שבו. גם השנה הליגה תקום ותיפול על השאלה האם הפועל ירושלים תצליח להעמיד קבוצה שתשכיל להפיץ ריח של אי ודאות ותגרום לשמעון מזרחי להזיע. הניסיון מלמד שברוב המקרים ירושלים לא מייצרת תחרות של ממש, אבל עצם נוכחותה מעניק תקווה. אם אפשר להסיק משהו מההופעה הבודדת במוסקווה, גם השנה מותר לקוות.

כשהתמונה הכללית מעוננת, נותר רק להיאחז בנקודות אור ועניין, כמו החזרה של עמק יזרעאל למפת הכדורסל. עפולה והקיבוצים שסביבה זכורים לכל מי שהיה כאן בשנות השמונים כפריפריה עם הרבה חדוות משחק, והקבוצה שנבנתה שם יכולה להחזיר את השמחה. הפרויקט של מיקי ברקוביץ' בנהריה הוא משהו ששווה לעקוב אחריו, וגם זה של אברהם פלדה וידידיה רפפורט באשקלון. במלים אחרות, מוקדי העניין העיקריים יהיו השנה בפריפריות, וליגה שמתפרסת לצפון, לדרום ואפילו קצת למזרח היא יותר בריאה ויותר מעניינת.

על פי כל אמת מידה מקובלת, הליגה הישראלית חסרת כמעט כל ערך ספורטיבי: אם לא די בכך שמכבי תמיד אלופה, הרי שגם אם תאבד את התואר היא תמשיך לשחק ביורוליג באלף השנים הבאות. אלא שדווקא על רקע העובדה השערורייתית הזאת, דומה שהכדורסל שלנו עשה סיבוב פרסה וחזר אל המקורות, אל רוח הספורט במובנה הטהור ביותר.

קחו, למשל, את משחק הפתיחה החגיגי הערב ביד אליהו. למעשה, אין לו שום חשיבות. האליפות תוכרע במשחק אחד במאי, שלא יהיה לו שום קשר לתוצאה שתושג הערב. וגם אם ירושלים תזכה באליפות, כאמור, היא תמשיך לשרך את דרכיה במשעולי היול"ב בעוד מכבי עושה את הכסף הגדול ביורוליג. אבל כל זה לא מפריע לשני מאמנים, עשרים שחקנים ובשאיפה רבבת אוהדים להגיע להיכל עם רצון אדיר לנצח. למה? ככה. בגלל הגאווה, והשמחה לאיד, והתשוקה לקלוע בשביל לקלוע, לשמור בשביל לשמור ולנצח בשביל לנצח. ממש כמו אצל החבר'ה בשכונה ביום שישי.

וכל עוד אהבת המשחק הזאת חיה ונושמת, אפשר להמשיך לרוץ על הקרום הדקיק שהענף מתקיים עליו ולהעמיד פנים שמה שיש לנו מתחת לרגליים זה פארקט.