הכי חדש, הכי גדול

ב-NFL יש כמה יריבויות גדולות ומסורתיות שקיימות כבר הרבה שנים: דנבר נגד אוקלנד, למשל, וכמובן השנאות הגדולות בין הקבוצות בבית ה-NFC מזרח. היריבות בין אינדיאנפוליס לניו-אינגלנד היא חדשה יחסית, ולמעשה נוצרה ב-5 השנים האחרונות. עד כמה שזה מוזר, במשך כ-30 שנה שיחקו הקולטס והפטריוטס באותו בית, ב-AFC מיזרח, אבל דווקא עם החלוקה החדשה של הבתים ב-2002 כשהקולטס עברו ל-AFC דרום, דווקא אז התחילה היריבות הזו לקבל צורה.

יש לכך שתי סיבות שדי קשורות אחת בשניה. יריבות יכולה להיות בין קבוצות שנאבקות ביניהן על משהו, אבל במשך שנים ארוכות שתי הקבוצות היו הנמושות של ה-AFC מזרח, שרק מדי פעם פה ושם הצליחו לעקוץ את הקבוצות ששלטו בבית - מיאמי, בפאלו והג'טס. רק כששתי הקבוצות הפכו למתחרות קבועות בפלייאוף יכלה להיות ביניהן יריבות אמיתית. הסיבה השניה היא שני השחקנים המובילים בקבוצות הללו, שהם השחקנים הגדולים של הדור הנוכחי.

באינדיאנפוליס ניסו במשך שנים לבנות קבוצה טובה. ב-1988 בעסקה אולי הכי גדולה שלפני עידן תיקרת השכר, העבירו הקולטס אליהם את אריק דיקרסון, מגדולי הרצים אי פעם, מי שעד היום מחזיק בשיא היארדים בריצה לעונה (2105). דיקרסון נתן 2 עונות טובות לפני שדעך, ויחד איתו התקוות של אינדיאנפוליס. אחר כך הימרו הקולטס על קוורטרבק כוכב שיוביל אותם ולקחו בדראפט את ג'ף ג'ורג', שהדבר הכי טוב שאפשר להגיד עליו זה שהיו כמה באסטים יותר גדולים ממנו... ג'ף ג'ורג' הוביל (?) את הקולטס 4 עונות איומות, כשהשיא היה ב-1991 כשהקולטס סיימו את עונה מחרידה עם 15 הפסדים. ב-1995 הגיעו הקולטס סוף סוף לגמר ה-AFC עם קוורטרבק לא רע - ג'ים הארבו - ורץ מעולה העונה לשם מרשל פולק, אבל הפסידו לפיטסבורג. שנה אחר כך הם שוב הגיעו לפלייאוף אבל הובסו בסיבוב הראשון שוב ע"י פיטסבורג. העונה שלאחר מכן, 1997, היתה עונה זוועתית בשביל הקולטס: הקבוצה התפרקה לגמרי, סיימה עם 3 ניצחונות בלבד, המאמן אינפנטה פוטר וג'ים מורה (האבא של ג'ים מורה, המאמן הנוכחי של אטלנטה) בא במקומו. דבר אחד טוב יצא לקולטס מהעונה הזו - הם זכו בבחירה הראשונה בדראפט. ועם הבחירה הראשונה הזו בדראפט של 1998, לקחו הקולטס שחקן מיוחד במינו: פייטון מאנינג. המשחק השני, אגב, של מאנינג ב-NFL היה בפוקסבורו נגד ניו אינגלנד, שם הוביל את הקולטס ליתרון 7:28, שנמוג בדרך להפסד 28:31.

גם הפטריוטס לא נהנו מעונות טובות במיוחד. אמנם ב-1985 ניו-אינגלנד אפילו הצליחה להפתיע את מיאמי של דן מארינו בגמר ה-AFC ולעלות לסופרבול, שם הובסה ע"י שיקאגו באחד הסופרבולים הכי החד-צדדיים אי פעם, אבל אחרי עונה אחת שקעה חזרה לבינוניות. ב-1993 הם הביאו את ביל פארסלס כדי שיבנה את הקבוצה מחדש. אחרי שתי עונות עלובות עם פארסלס היו הפטריוטס על סף מעבר לסנט-לואיס אבל בסופו של דבר נמכרה הקבוצה לבעלים הנוכחי, רוברט קראפט. פארסלס נשאר בקבוצה, לקח בדראפט קוורטרבק מבטיח - דרו בלדסו - והגיע תוך 3 עונות עד לסופרבול. פארסלס עזב באותה עונה, ואחרי עוד כמה עונות מאכזבות הגיע התלמיד של פארסלס, ביל בליצ'יק.

העונה הראשונה של בליצ'יק היתה רעה למדי, מאזן של 11:5, והעונה שאחריה התחילה אפילו יותר גרוע - שני הפסדים בשני המחזורים הראשונים, פציעה של הכוכב הגדול של הקבוצה, דרו בלדסו כשגם הכוכב השני, טרי גלן מחליט שלא בא לו לשחק. בשבוע השלישי בעונת 2001 עלה למשחק הראשון בקריירה כפותח הקווטרבק המחליף, טום בריידי.

המשחק השלישי של ניו-אינגלנד בעונת 2001 התקיים בפוקסבורו, 3 שבועות אחרי אסון התאומים, נגד פייטון מאנינג והאינדיאנפוליס קולטס.

הקולטס התחילו את עונת 2001 עם שני נצחונות על הג'טס ועל בפאלו (4 טאצ'ים ויותר מ-400 יארד למאנינג באותו משחק) אבל על העונה הזו העיב צל כבד. בפלייאוף של העונה הקודמת הקולטס שיחקו בסיבוב הראשון נגד מיאמי והפסידו בהארכה, אחרי שהמאמן ג'ים מורה לקח את אחת ההחלטות הביזיוניות והאומללות שאני זוכר - עם יותר מדקה על השעון ופסק זמן הוא החליט לשבת על הכדור וללכת להארכה במקום לשים את הכדור בידיים של מאנינג ולנסות לנצח. הם פגשו בפוקסבורו קבוצה נחושה, קבוצה שבאה למשחק עם תחושה של "הכל נגדנו ואין מה להפסיד". טום בריידי לא נתן משחק מי-יודע-מה 170 יארד בקצת יותר מ 50% (בליצ'יק פחד לשים לו את הכדור בידיים) אבל נתן הרבה שקט לקבוצה שלו.

מאנינג, לעומת זאת, הושתק ע"י ההגנה המוטרפת של ניו-אינגלנד: הוא נחטף 3 פעמים (פעמיים לטאצ'דאון), הופל עוד פעמיים וסיים עם 194 יארד (20 מ- 34). המשחק הסתיים בתוצאה 13:44 מדהימה לפטריוטס.

3 שבועות לאחר מכן נפגשו הפטריוטס והקולטס שוב, הפעם ב-RCA Dome באינדיאנפוליס. הקולטס הגיעו למשחק הזה אחרי הפסד בית לאוקלנד, בעוד שהפטריוטס חגגו ניצחון גדול על סן-דייגו אחרי קאמבק גדול ברבע האחרון - הקאמבק הראשון בקריירה של בריידי. מאנינג הושבת לגמרי במחצית הראשונה במשחק הזה, אבל בסיום נרשמו לו מעל ל-300 יארד באחוזים טובים. הוא הופל כמה פעמים ע"י ההגנה של ניו-אינגלנד, כשבאחת מהן הוא איבד את הכדור. בריידי נתן משחק כמעט מושלם: 200 יארד ו-3 טאצ'דאונים ב-16 מסירות מושלמות מתוך 20 ניסיונות, אבל מי שזכור מהמשחק הזה הוא התופס של ניו אינגלנד, דייויד פאטן, שהפך לשני בהיסטוריה אחרי וולטר פייטון שרושם טאצ'דאון במסירה, בתפיסה ובריצה באותו משחק. הפטריוטס שוב ניצחו בגדול, 17:38, והמשיכו עד לניצחון על הראמס באחת ההפתעות הגדולות ביותר בסופרבול. הקולטס בהמשך העונה חטפו סדרה של הפסדים ופייטון מאנינג יצא בגלוי נגד המאמן שלו, שפוטר בסוף העונה.

30-11-2003, שבוע 13 של העונה. שתי הקבוצות עם מאזן זהה של 9 ניצחונות ו-2 הפסדים מובילות את ה-AFC ניפגשות ב-RCA Dome לקרב על יתרון הביתיות בפלייאוף. לפטריוטס היו 7 ניצחונות רצופים, אבל הם ממש לא שיכנעו. למשל את קליבלנד החלשה הם ניצחו בקושי 3:9 במשחק איום ונורא, ובמשחק האחרון הם הזדקקו להארכה לפני שניצחו את הנמושות מיוסטון. הקולטס לעומת זאת שיחקו מצויין וכמעט בכל מישחק שמו המון נקודות על הלוח. גם בצד ההגנתי טוני דאנג'י, בעונה השניה בקבוצה, הצליח להעמיד הגנה די טובה. הכל היה ערוך ומוכן למשחק העונה.

הקולטס התחילו את המשחק רע. הם איבדו את הכדור, לא הצליחו לעצור את ההתקפה של הפטריוטס ובאמצע הרבע השני בריידי שלח לייזר מ-31 יארד לאנדזון וקבע 0:17 לפטריוטס. בסוף הרבע השני הקולטס חזרו למשחק. הם השיגו שער שדה ומאנינג הריץ נ-יפלא את ההתקפה ב-2 הדקות האחרונות לפני המחצית. 10 שניות לסיום המחצית הוא מצא את הטייט אנד שלו פולארד באנדזון, רק כדי לראות את בת'ל ג'ונסון מניו-אינגלנד מחזיר את הקיקאוף כל הדרך לטאצ'דאון בצד השני. 10:24 לפטריוטס בהפסקה.

הפטריוטס השיגו עוד טאצ'דאון בתחילת הרבע השלישי, אבל אז הקולטס חזרו למשחק. ההגנה עצרה את הפטריוטס, הצליחה לחטוף מסירה של בריידי ומאנינג מצא פעם אחרי פעם את רג'י וויין ומרווין הריסון. בתחילת הרבע הרביעי - חגיגה ב-RCA דום. שווין 31:31. אבל אז שוב בת'ל ג'ונסון החזיר את הקיקאוף עד לקו ה-30 יארד של אינדי. לבריידי הספיקו 3 מסירות כדי להחזיר את היתרון לניו-אינגלנד. 31:38.

הקולטס השיגו שער שדה נוסף, עצרו שוב את ניו-אינגלנד ומאנינג הוביל דרייב אחרון והגיע עד יארד אחד מהאנדזון של הפטריוטס. פעמיים אדג'רין ג'יימס ניסה לחדור לאנדזון ופעמיים הוא נעצר. דאון שלישי. מאנינג ניסה מסירה אבל נאלץ להפטר מהכדור. דאון רביעי. שוב אדג'רין ג'יימס ניסה להיכנס, אבל ווילי מקגינסט יירט אותו מהצד וסיים את המישחק. 34:38 לפטריוטס, במשחק שהתברר כי הכריע את גורל האליפות, כי בגמר ה-AFC ניו אינגלנד אירחה את אינדיאנפוליס בזכות הניצחון הזה.


פלייאוף 2003: Smashmouth:

18-1-2004, גמר ה-AFC. יום קר בפוקסבורו. המגרש כולו בוץ קפוא. לבריידי והפטריוטס זה לא הפריע ובדרייב הראשון במשחק הם עברו את כל המיגרש, ובריידי נתן קטנה מ-7 יארד לדייויד גיבנס, 0:7 לפטריוטס. גם מאנינג והקולטס עברו את כל המגרש די מהר, כשאדג'רין ג'יימס הצליח למצוא חורים בקו הקדמי של ניו-אינגלנד. דאון שלישי על קו ה-3 יארד של ניו-אינגלנד, מאנינג מסר לטייט אנד שלו במרכז האנדזון אבל רודני הריסון קרא את המסירה ולקח את הכדור. מכאן משחק ההגנה של ניו-אינגלנד השתלט על המישחק - דחיפות, תיקולים אכזריים וטיי לואו אחד. עד המחצית מאנינג נחטף עוד פעם וטעות של הבועט המרחיק עלתה לקולטס בסייפטי. המחצית הסתיימה, 0:15 לניו-אינגלנד.

בתחילת הרבע השלישי הקולטס ויתרו על המסירה וזה הצליח - אדג' ורודס עברו את כל המיגרש ואדג' הצליח מ-2 יארד להכנס לאנדזון. 15:7. הפטריוטס השיגו שני שערי שדה נוספים ובדרייב הבא מאנינג לא מצא שחקן פנוי וזרק את הכדור החוצה, אבל טיי לואו הגיע משום מקום וחטף. ההגנה של הקולטס חטפה מסירה של בריידי וסידרה למאנינג עוד הזדמנות. הקולט עברו כמעט את כל המגרש ואז שוב טיי לואו יירט מסירה של מאנינג. הקולטס השיגו עוד טאצ'דאון, אבל עד לסיום ההגנה של ניו-אינגלנד עצרה את כל הניסיונות הנואשים של הקולטס, כולל פעמיים בדאון רביעי. המשחק הסתיים בתוצאה 14:24 לפטריוטס, שהמשיכו וזכו בסופרבול. הקולטס התלוננו על המשחק הנוקשה של ההגנה של ניו-אינגלנד וכתוצאה מכך הנהלת הליגה הכניסה חוק חדש - מעכשיו אסור לשחקן ההגנה לגעת ברסיבר מהרגע שהוא עובר 5 יארד מקו ההתנגשות.

9-9-2004, ג'ילט סטדיום בניו-אינגלנד. משחק הפתיחה של עונת 2004. כשנגמרו החגיגות ודגל האליפות של עונת 2003 הורם החל המשחק. ההתקפה של הקולטס תקתקה ועברה בקלות את המגרש, אבל בדאון שני על קו ה-6 יארד של ניו-אינלנד מאנינג ניסה למסור למרכז האנדזון. טדי ברוסקי נמצא שם וחטף את הכדור.

ההגנה של הקולטס השיגה את הכדור בחזרה. שתי הקבוצות החליפו ביניהן שערי שדה ואז הקולטס חזרו למשחק הקרקע. בדרייב הבא מאנינג לא ניסה אף מסירה, ואדג' סיים בטאצ'דאון דרייב שכולו מהלכי ריצה. אבל העונה גם לפטריוטס סוף סוף יש משחק ריצה. קורי דילון השיג כמה דאונים ראשונים ובריידי סיים את הדרייב במסירה לדיון בראנץ'. 10:10. אבל למאנינג היו תוכניות אחרות. במהלך הראשון בדרייב הבא הוא שחרר פצצה של 64 יארד לדאלאס קלארק והקולטס כבר ברד-זון של הפטריוטס. כמה מהלכים אחר כך קטנה של מאנינג למרווין הריסון. בדקה שנותרה הפטריוטס השיגו שער שדה והמחצית הסתיימה ב-13:17 לקולטס.

בריידי הצליח להחזיר את היתרון לפטריוטס במסירה לדייויד פאטן. הקולטס עשו דרייב יפה, שילבו ריצה ומסירה, הגיעו בקלות עד ל-20 יארד של ניו-אינגלנד ואז אדג' השמיט הכדור. בריידי הריח דם - 3 מסירות ארוכות וזה עוד טאצ'דאון לפטריוטס - 17:27. הקולטס החזירו בטאצ'דאון. בסוף המשחק ההגנות הצליחו להחזיק מעמד עד לדרייב האחרון. הקולטס הגיעו לקו ה-20 יארד של ניו-אינגלנד עם פחות מדקה על השעון. שער שדה שולח את המישחק להארכה. בדאון שלישי מאנינג שינה את המהלך, סידר מחדש את ההיערכות של שחקני ההתקפה שלו. ווילי מקגינסט זז קצת הצידה וחיכה. ברגע שהסנאפ יצא מקגינסט טס מבלי שאף אחד יפריע לו ותיקל את מאנינג, שבקושי הצליח לשמור על הכדור. הסאק הזה הרחיק את הקולטס 12 יארד ואת הבעיטה מ-48 יארד ונדרג'אגט החטיא, לאחר שהקניט את ספסל הפטריוטס ואמר "אני מאני". כסף מזויף, אולי.

מאנינג סיים את העונה עם שיא NFL חדש של 49 מסירות לטאצ'דאון בעונה, אבל המשחק הזה קבע שוב איפה ייפגשו הקולטס והפטריוטס בינואר.

16-1-2005, ג'ילט סטדיום בניו-אינגלנד, סיבוב שני בפלייאוף. המשחק אומנם שוב נערך בטונדרה הקפואה של ניו-אינגלנד, אבל כולם דיברו על ההתקפה המדהימה של הקולטס עם שיא הטאצ'דאונים לעונה של מאנינג והפעם הראשונה ש-3 רסיברים מאותה קבוצה מסיימים עונה עם יותר מ-1,000 יארד לכל אחד, ועל המאצ'אפ שלה מול הסקנדרי של הפטריוטס. בגלל סדרה של פציעות בין מגיני הפינה של ניו-אינגלנד, במשחק הזה אפשר היה למצוא שחקנים מקבוצת האימונים ואת טרוי בראון, רסיבר שעבר הסבה להגנה. לא היה פרשן אחד שלא פיקפק ביכולת של הסקנדרי של הפטריוטס להתמודד עם ההתקפה של הקולטס.

אבל לפטריוטס היו תוכניות אחרות. בהגנה הם לא ניסו לרדוף בחוסר תוחלת אחרי וויין והריסון, וביצעו הגנת זון מושלמת כשרודני הריסון מכוון את הכיסוי כמו שוטר תנועה. בנוסף, הם כל הזמן החליפו מקומות, הטעו כאילו הם הולכים לבליץ אבל רוב הזמן הליינבקרים עזרו בכיסוי. בהתקפה הפטריוטס הלכו על דרייבים ארוכים, עם הרבה ריצה ומסירות קצרות - פייטון מאנינג לא יכול למסור טאצ'דאונים כשהוא עומד על הקווים.

המחצית הראשונה הסתיימה בתוצאה 3:6 לפטריוטס, כשאף התקפה לא מצליחה לייצר דרייב משמעותי. ההגנה של הקולטס בראשות דווייט פריני הצליחה להגיע הרבה פעמים לבריידי, להפיל אותו או לפחות לאלץ אותו להפטר מהכדור. המהלך המשמעותי ביותר במחצית הראשונה היה באמצע הרבע השני. דומיניק רודס קיבל מסירה קצרה, טדי ברוסקי הגיע אליו ובמקום לתקל אותו הוא פשוט לקח לו את הכדור מהידיים.

ברבע השלישי הפטריוטס עברו 88 יארד בדרייב של כמעט 10 דקות, כולו בריצות ומסירות קצרות, עד שבמהלך האחרון בריידי זיהה ששחקן הכיסוי של דייויד גיבנס עומד רחוק ממנו בתוך האנדזון. הוא מסר מסירת רוחב וגיבנס צעד ללא הפרעה לאנדזון. ההתקפה של הקולטס שוב נעצרה, והרבע האחרון התחיל שוב כשהכדור אצל הפטריוטס. עוד דרייב שהוריד 8 דקות מהשעון ונגמר בצלילה של בריידי מיארד אחד לטאצ'דאון. תיקול אכזרי על רג'י וויין העיף לו את הכדור מהידיים, טדי ברוסקי שוב אסף את הכדור וההתקפה של הפטריוטס לא השיגה נקודות אבל משאירה על השעון רק 3 דקות וכשהתוצאה 3:20 המשחק הזה נגמר.

7-11-2005, ג'ילט סטדיום בניו-אינגלנד. מאנדיי נייט. הפטריוטס איבדו מספר שחקנים לפרי-אייג'נסי ופציעות, כשמשמעותי מכולם הוא רודני הריסון, ששבר את הרגל כמה שבועות קודם לכן. הקולטס באו למשחק נחושים לגרש את השדים מג'ילט סטדיום, הם עדיין ללא הפסד, שיחקו מצויין גם בהגנה וגם בהתקפה ונראו בדרך לעונה מושלמת.

בתחילת המישחק זה נראה כמו עוד מותחן - הקולטס השיגו טאצ'דאון מהיר אבל הפטריוטס עברו 70 יארד בלי שום בעייה והשוו ממסירה של בריידי לבראנץ'. אבל בדרייב הבא התבררה העובדה שהיום ההגנה של הפטריוטס לא יכולה לעצור את מאנינג והקולטס. דרייב ארוך של 9 דקות, שבו הקולטס עשו ככל העולה על רוחם ובסופו אדגרין ג'יימס נכנס לאנדזון. כשההגנה של ניו אינגלנד הצליחה לחטוף מסירה של מאנינג לקראת סוף הרבע השני קורי דילון ביזבז את ההזדמנות בהשמטה. עם 2 דקות על השעון מאנינג פירק את ההגנה של ניו-אינגלנד, השיג עוד טאצ'דאון במסירה לרג'י וויין והמחצית הסתיימה ב-7:21 לקולטס.

המחצית השניה החלה בעוד דרייב שבו מאנינג משתעשע עם ההגנה חסרת האונים של הפטריוטס. בריידי הפציץ מהשוטגאן וצמצם ל-31:14 אבל בשלב הזה המשחק כבר גמור. התוצאה בסיום - 21:40 לקולטס.

בהשוואה לעונה הקודמת, הפטריוטס יותר טובים והקולטס קצת פחות טובים. לשתי הקבוצות יש כמה בעיות רציניות שהיריבה יכולה לנצל.

הבעיות העיקריות של הפטריוטס הן קודם כל סקנדרי חלש. מגיני הפינה של ניו-אינגלנד, סמואל והובס, מאפשרים הרבה יותר מדי מהלכים גדולים, ונגד פייטון מאנינג והרסיברים שלו זה עלול להיות הרסני. הבעייה השנייה היא בחוליית הליינבקרים. ברוסקי וסיאו לא מספיק מהירים. הם מחפים על זה עם המון חוכמת משחק, אבל נגד ההתקפה של הקולטס זה עלול לא להספיק. הבעייה השלישית של ניו-אינגלנד הרבה פחות חמורה ממה שהיא היתה בתחילת העונה - במשחקים האחרונים ניראה שבריידי הסתגל לרסיברים החדשים שלו והחיוך חזר לו לפנים, אבל עדיין גבריאל וקולדוול הם ממש לא בראנץ' וגיבנס, וג'קסון הוא מאוד מוכשר אבל עדיין רוקי. רוקי נוסף הוא עוד נקודת תורפה אצל הפטריוטס - הבועט גוסטובסקי, שנראה בעליל שבליצ'יק לא סומך עליו.

לקולטס יש בעייה במשחק הריצה - רודס לא מספק את הסחורה ואדאי הוא רוקי. אדאי תורם המון במישחקים האחרונים, אבל יהיה לו קשה מאוד לרוץ מול הקו הקדמי המאוד דומיננטי של הפטריוטס. בעייה נוספת של הקולטס היא הספיישל טים. יותר מדי פעמים העונה הוחזרו בעיטות להרבה יארדים על הקולטס. אם הם יתנו לפטריוטס להתחיל דרייבים מאמצע המגרש הם ישלמו על זה ביוקר. אבל הבעייה החמורה ביותר של הקולטס היא ההגנה נגד הריצה, שלא מצליחה לעצור אף אחד. אפילו קוואן בארלו, שחקן שכשרואים אותו נדמה כאילו הוא רץ על סטפר, נראה כמו רץ לגיטימי נגד ההגנה של הקולטס. לניו-אינגלנד יש שני רצים מצויינים, דילון ומארוני, ואם דאנג'י לא ימצא דרך להאיט אותם זה עלול להיות ערב מאוד ארוך ומתסכל בשביל הקולטס.

אתם בטח מצפים שאני אהמר מי ינצח. תשכחו מזה. זה משחק שבו פמבל אחד או החזרת בעיטה מקרית יכולים להפוך את כולו. תנצח הקבוצה שההגנה של תתעלה ותהיה יותר טובה. נגד השחקנים הכי גדולים של הדור הנוכחי - פייטון מאנינג וטום בריידי - השאלה היא לא רק "מה עושים?" כדי לעצור אותם אלא "איך עושים?". הביצוע בכל הגנה חייב להיות מושלם.

ולא שכחנו: יהיה מאוד מעניין לראות איך יקבל הקהל בג'ילט את אדם וינאטיירי, אחד הסמלים של הפטריוטס. אם תכננתם לראות רק מישחק פוטבול אחד השנה בעונה הרגילה - זה המשחק.