רואים קרוב רואים שקוף

הפסד שני להפועל תל אביב השבוע. הראשון בדרבי על כר הדשא, השני אתמול (חמישי) ביציעים. נ"מ, מאוהדיה האינטליגנטים של הקבוצה, ירה כבר בצהריים שמונה סיבות לפיאסקו הקהל המסתמן: ההגרלה ה"לא אטרקטיווית", התרגיל המסריח של אופ"א שהטיסה הנה את ראפיד במקום פ.ס.ז', חוסר ההתחשבות במנויים שהתבקשו לרכוש כרטיסים במחיר מלא, ההתעקשות להתחכם ולמכור רק חבילות זוגיות במקום כרטיסים למשחק בודד, אי שידורו של המשחק באתונה, ההפסד באותו משחק, המפולת המדכאת בדרבי ומזג האוויר הסגרירי. שאפו ליכולת הניתוח של הברנש, אבל יש גם גורם מכריע נוסף: הפינוק של הקהל הישראלי.

כשלא מאפשרים לקבוצות ישראליות לארח בארץ אנחנו צועקים עד לב השמים. אבל פתאום העוול ההוא של אופ"א, מופרך ומגמתי ככל שהיה, לא נראה כמו פגיעה חמורה מדי בסדרי העולם. לא הגיוני שלמשחק מול יריבה אירופית טובה, המשוחק באיצטדיון מצוין בשעה נוחה, מגיעים 6,000 צופים. מגוחך שלמשחק ההעפלה לשלב הבתים, נגד אודסה, נהרו 15,000 אוהדים בעוד שלדבר האמיתי מטריחים את עצמם 40% מהכמות.

מי שכן הגיע זכה אתמול לחוויית כדורגל מהנה, לעתים מאלפת: בבלומפילד, גם מהיציעים האחוריים (בעלות כרטיס הגונה מאוד של 50 שקל), רואים קרוב רואים שקוף. הפועל ת"א הנוכחית היא קבוצה ברורה עד כדי מבוכה, ללא שום מסתורין או פערי מידע. משחק ההתקפה שברא שום מרשים בקנה מידה ישראלי, ולחלוטין בלתי נתפש בפרמטרים של המועדון. חילופי המסירות והתנועה עם ובלי כדור מסבים הנאה צרופה, לעתים גאווה של ממש. גולר סולידי (יבוריאן?!) היה הופך את העסק לאופנסיבה בלתי עצירה.

מהעבר השני מגיע משחק ההגנה ומחרב את הכל. פאאס הסולידי והאסרטיבי הוא נקודת אור בתוך חושך גדול. באדיר מעבר לשיאו, אבוטבול כנראה כבר לא יגיע לשיאו, טל חן מתאמץ אבל אינו מספיק איכותי, בונדר/חליבה מביכים בכנף ימין, ויגאל אנטבי משחק כבר חמש שנים ברישול וחוסר תוחלת שיכולים להוציא מהכלים גם אוהדים סלחנים. הפתרון המתבקש הוא חיזוק בחלון ההעברות בינואר, אלא שייתכן מאוד שאז כבר יהיה מאוחר מדי להציל את העונה החלומית בפוטנציה שהפועל הולכת ומפספסת.