תמיד נזכור את המכות האלה. התמונות האלה יהדהדו בראש, ויזכירו לנו שוב ושוב מהם הסטנדרטים של הכדורגל הישראלי. הרי אלו לא סתם מכות, אלו קטטות של אנשים שמיומנים בקטטות. אנשים שהאינסטינקט שלהם הוא לא לברוח הצדה, לא להפריד, אלא לקפוץ פנימה, להצטרף לתגרה, לבעוט בראש למי ששוכב על הרצפה. זו לא סתם בריונות, לא אמוציות או אדרנלין או איבוד שליטה, אלו אנשים שעבורם להרביץ זו דרך חיים. זו אלימות מובנית שזורמת בדם. זה הכדורגל הישראלי. אלו הם השחקנים, המאמנים, האוהדים, המנהלים והדיינים.
היו כמה ימים של אופטימיות. אולי לא בדיוק אופטימיות, אבל בהחלט תקווה ואמונה שמשהו פה ישתנה. כולם ניתחו את הבעיות וחיפשו פתרונות, כולם הראו אכפתיות ורצון אמיתי לשנות את המצב, כולם הרגישו שאנחנו בצומת מכריע והשינוי המיוחל קרוב - אבל כשמשחק העונה של הליגה הלאומית מסתיים בקטטה בסטנדרטים של עבריינים שיכורים, אנחנו מרימים ידיים. "מה אתם רוצים, שאני אתן להם לזיין אותי?", שאל סלימאן אזברגה. לא סלימאן, אנחנו מצפים שתבעט להם בראש. כרגע אלה הן הציפיות היחידות מכם, שום דבר אחר.
הבעיה כל כך יסודית ועמוקה, שהתחושה היא של חוסר אונים. מצטערים חברים, אין עם מי לדבר. אנחנו מיואשים ומדוכאים, חסרי תקווה. אם חבורה של שחקנים טיפשים ואלימים שכנראה כן קראו עיתונים בשבועיים האחרונים, שיודעים שהם בשידור חי בטלוויזיה, שאמורים להבין את ההשלכות של המעשים שלהם עדיין מרביצים אחד לשני באמצע המגרש כמו חוליגנים ממילוול, מעמדו של אבי לוזון יציב: אין לנו שום סיכוי גם אם דייויד סטרן יתמנה לראש מנהלת הליגה.
הבעיה היא שגם אין על מי לסמוך. את לימור לבנת אני לא רוצה לשמוע. לא מעניין אותי מה יש לה להגיד, כל מילה שלה רק מגבירה את הסירחון. כשאבי לוזון יארגן מסיבת העיתונאים ויגנה את האלימות, אוהדי הכדורגל יתחלחלו מהציניות ומהחוצפה. כשוועדת החינוך של הכנסת תתכנס ותדון באירועים, נסגור את הטלוויזיה בעצבים. כשנציגי המשטרה יסבירו למה שוב לא הצליחו למנוע קטטה המונית, נביט בהם בזלזול. בתי הדין, תובעי ההתאחדות, דייני העליון כולם נמאסו. לא מאמינים לאף אחד. אפילו אם המושיע הגדול יעקב שחר ישבור את השתיקה, אפילו אם שלושת הדיינים המהוללים יתנצלו ויתפטרו, אפילו אם עמוס לוזון ואבו סובחי יתחבקו בסולחה מתוקשרת, זה יהיה מעט מדי ומאוחר מדי, ובעיקר פתטי.
תזכורת לאירועי השבוע
ומה אתם תעשו? שום דבר. אולי תכתבו טוקבקים. לא הייתם בהפגנה שארגן את אייל ברקוביץ' ביום שני, ואפשר להבין אתכם. גם אם ליגת העל יקרה לכם, זה לא אומר שתצאו לרחובות להפגין. הישראלים אדישים לבעיות חמורות בהרבה, כך שספק אם פגיעה במוצר בידורי זניח תגרום להם להתקומם. למעשה, טוב שלא הייתם בהפגנה הזאת, או איך שלא יקראו להתקבצות האומללה הזאת של 200 אנשים מול משרדי ההתאחדות. היה שם עצוב. מדכא. מייאש. אתה מביט סביבך, מזהה את הפרצופים, וקולט: אין עם מי לצאת למלחמה. ספק אם יש עבור מי להילחם.
זה מתחיל במנהיג ברקוביץ'. אולי זה הרע במיעוטו, אולי הוא הכי קרוב שיש לקונצנזוס, ובכל זאת, ברקוביץ'. נאיבי, פתטי, חסר מודעות. אבל עזבו את המפקד, מה עם החיילים? מי היה שם, באותה הפגנה? חבורה של אוהדים עצבניים, שבעיקר קיללו. אני מעריך את האכפתיות שלהם (בכל זאת, הם באו להפגנה, אתם לא), אבל נדמה שיותר מדאגה לגורל הליגה, הם שונאים את לוזון. כמו בכל יציע ברחבי הארץ, גם הפעם שירי ה"עידוד" כללו בעיקר קללות אלימות. אלה אנשים ממורמרים, חלק מבועה קטנה ומדוכאת, ש"לירן חולצה אפורה" עבורם הוא סוג של כוכב. אלה הם אחינו ליציעים, אותו גרעין קשה, שאמורים להצעיד אותנו למלחמה. איזה דיכאון.
רגעים פתטיים במיוחד היו כשברקוביץ' נשא את נאומו הספונטני (איך נאמר זאת בעדינות? בגין הוא לא), ומסביבו נראו עשרות מצלמות וכתבים. ברגעים האלה הטענה שהכדורגל הישראלי הוא סתם בועה שמנופחת על ידי התקשורת נראתה נכונה מתמיד. היה מגוחך לראות כיצד התקשורת מלהיטה את הפרשה וחוגגת את ה"הפגנה" הזאת, בזמן שרק כמה עשרות אנשים הטריחו את עצמם להגיע אליה.
אחר כך, בערב, היה את המשחק של הפועל באר שבע מול מכבי פתח תקוה. חיכיתי לו, ציפיתי לו, אבל הוא היה בלתי ניתן לצפייה. משחק העונה של התחתית, שהובטח לנו שיהיה לוהט במיוחד, היה פשוט לא מעניין. גם "המעורבות הרגשית" לא הועילה, המשחק הביא פחות מעשרה אחוז רייטינג לערוץ 1. כמה ימים אחרי זה, רק כדי להמחיש שבכל זאת מדובר פה באומה חולת כדורגל, חצי מדינה עשתה הכל בשביל לראות משחק כדורגל באינטרנט, כולל לשבת מול מסך מחשב קטן ולצפות בשידור מקוטע מסטמפורד ברידג'. פרופורציות.
אותם בורקסים, אותה צרות אופקים
בדרך הביתה מההפגנה שמעתי ברדיו את איינשטיין וקופמן. הם אירחו את ג'קי בן זקן ומשה דמאיו, אלה שאמורים לייצג את מנהלי הכדורגל השפויים שיצעידו אותנו לעידן חדש. בן זקן אמר ש"ננסה להתכנס, נדחוף למהלך, חייבים שינוי", ודמאיו הסכים איתו והבטיח ש"אשמח לשבת ולדבר, אשמע כל מה שיש להם להגיד, חייבים שינוי", וכולם מדברים על שינוי, אף אחד לא מדבר על תאכל'ס. הפגישות בין הצדדים עוד לא התחילו, וכבר אפשר לשמוע את חילוקי הדעות, את הססמאות חסרות התוחלת, את העמדות הקטנוניות, את האינטרסנטיות של כל קבוצה, ובעיקר את הדאגה האישית על חשבון חשיבה כוללנית יותר. מה תעזור מנהלת ליגה, אם בסופו של דבר אותם אנשים יושבים סביב אותו שולחן עם אותם בורקסים ואותה צרות אופקים?
כמה דקות לאחר מכן, בנושא שיחה אחר, קופמן שאל את משה פרימו כמה זמן לדעתו יישאר בישראל ג'ורדי קרויף. השניים גיחכו. "אני נותן לו עד חנוכה", אמר פרימו. "אתפלא אם הוא יעבור את החגים", אמר קופמן. כלומר, עד שיש פה בנאדם אחד שלא רק מדבר על שינוי אלא ממש מנסה לעשות אותו, מישהו שלא רק מדבר על מודלים מאירופה אלא באמת מביא לכאן איש מקצוע שגדל והתחנך במועדוני פאר, צוחקים עליו. לועגים לו. אומרים שהוא נאיבי. שזה לא יכול להצליח. כי מי זה כבר הג'ורדי הזה? אז מה אם הוא חלק מאומת כדורגל מפוארת? אז מה אם הוא שיחק בברצלונה ובמנצ'סטר יונייטד? מי הוא לעומת ברקוביץ' שלנו, שעלה עם מנצ'סטר סיטי ליגה? מה זה הדיבור הג'נטלמני הזה? איפה הוא חושב שהוא נמצא?
ותסלחו לי שאני מערבב בין אירועים, אבל האסון בהר הרצל שבר אותי. זה כמובן לא קשור לכדורגל, זה קשור לישראליות. לחאפריות, לחוסר אחריות, לחוסר מקצועיות, לראש קטן, לעבודה שטחית, לעצלנות מובנית, לרשלנות פושעת. לפעמים אני חושב שכלום לא יעזור. שלא תעזור מנהלת ליגה, לא ברקוביץ' ולא שחר, לא מהפכות ולא מחאה. צריך פשוט להחליף את העם.
אז מה הלאה? מצטערים חברים, הערב כבר יש קלאסיקו. אין לנו זמן להתעסק בחרא שלכם. בשבוע הבא יש את הגומלין של הצ'מפיונס, פלייאוף ה-NBA בפתח, אוטוטו יש יורו ואולימפיאדה. כאלה הם חובבי הספורט מעדיפים להתעסק בספורט אמיתי. יש גבול כמה אפשר להתעסק בענף רקוב וכושל, בזמן שהעולם חוגג ספורט במיטבו. בקרוב מאוד הסערה סביב הכדורגל הישראלי תשכך, וטוב שכך. נמשיך להתעניין, אבל מהצד, מרחוק, בתחושת גועל. אז להתראות בינתיים, ואל תשכחו לעדכן אותנו ממסקנות הוועדה.