הגלדיאטוריות

יש לפרסומות ביורוספורט מין כוח ממכר ומשכר, ששוטף אותך בסטריליות אירופאית וזורק אותך לעולם אצילי ויוקרתי. זה כבר כמה ימים, למשל, שאני מפנטז באובססיביות על טיסה בקטאר איירליינס, וממש לא חשוב היעד, העיקר שאזכה לבלות באחד ממטוסיה המפוארים של החברה ואתענג מארוחות הגורמה במחלקת העסקים ומהדיילות היפהפיות. מי ייתן גם וארכוש לי רכב KIA בטיחותי ואסע עמו באחת מבירות אירופה לצלילי פסנתר, והרחובות נקיים והשדרות רחבות, וצלליות העצים משתקפות על השמשה, והכל שקט ויפה ועדין ואריסטוקרטי, ואיזה כיף שיש טניס.

יורוספורט וטניס כבר הוכיחו לא פעם שהשילוב ביניהם הוא אידיאלי, כשהיתרון הגדול מהשידורים מאוסטרליה טמון בתזמון שלהם: שעות הבוקר והצהריים המוקדמים. אומנם עבור רוב האנשים הנורמטיביים שעות השידור מקשות על הצפייה, אך עבור רבים מאיתנו, נטולי סדר היום הקבוע, השידורים ממלבורן הם ברכה, והצפייה בהם נתפסת כתחליף הולם לעבודה וממלאת את חיינו בסדר ומשמעת. מעולם לא ששתי כל כך לשמוע את צלילי השעון המעורר כפי ששמחתי השבוע, אחרי שהדחיק בי לקום ולצפות בעוד אחד מהקרבות ההרואיים במלבורן, ונדמה שאין דרך אופטימלית יותר לפתוח את היום מאשר ברביצה איטית במיטה מול המסך, ולהיזכר שעל אף שבחוץ יורד לו גשם תל אביבי, לא רחוק מפה, במרחק טיסה קצרה ומענגת עם קטאר איירליינס, מסתתרת לה שמש אוסטרלית מחממת.

ואז הם עולים על המגרש בזה אחר זה, כל הגלדיאטורים הכישרוניים, ולעתים אני שוכח עבור מה הם נועדו ועבור מה הם משחקים, האם עבור הקריירה שלהם ושאיפותיהם האישיות, או שמא הכל נעשה במיוחד עבורי. הנה עולה לה סינית קטנה ונחושה, שמתרוצצת על המגרש כאחוזת תזזית ונאבקת ברוסייה ענקית ועוצמתית, והנה קרואטי גבוה וצנום שמתנועע בזריזות מפתיעה, והנה הלוחם הסקוטי והאלוף השוויצרי, וגדולת המימדים האמריקאית מול הבלגית הצנומה, וכולם חובטים בעוצמה וברוך, בדיוק ובפראות.

עם כזו ורסטיליות, עם כזה מבחר ושפע, קשה לקבוע מיהם הגיבורים הגדולים של הטורניר (כמובן מלבד למאטס וילאנדר, ג'ים קורייר ואנבל קרופט, ששוב מזכירים לנו מהי הגשה קלילה, מהנה ומקצועית). מצד אחד, אין ספק שאנדי מארי, שנמצא בכושר שיא, הוא בינתיים הכוכב הספורטיבי הבלתי מעורער, כשהטניס החכם והמדויק שהוא מפגין מצליח להוציא מכליהם לא רק את השדרים הבריטיים, והיכולת הנפלאה שלו הופכת אותו בצדק לפייבוריט הגדול ולאהוב הקהל. מנגד, מה נאמר על רוג'ר פדרר, שהוספד אין ספור פעמים אך ממשיך לחבוט ביריביו בנחרצות? או על צמד הסיניות הנחושות והמיומנות, שבניגוד לכל ציפייה השתחלו לארבע האחרונות בזכות סגנונן היעיל? ומה עם צונגה, שסיפק לנו כמה מותחנים סוחטי עצבים? או נדאל, שעל אף קריסתו הפיזית ממשיך להילחם ולעורר השראה? כולם גיבורים, כולם אהובים, לכולם תודה וברכה.

גם אם המפגש בין פדרר למארי יהווה סיום מושלם לטורניר, מבחינת רבים המשחק המסקרן ביותר יפגיש בין סרינה וויליאמס לז'סטין הנין. מאטס וילאנדר נוהג לשבח את הנין בשבועיים האחרונים, וטוען שהיא יכולה לעורר השראה בטניסאיות צעירות, שהיא ההוכחה שניתן להצליח גם אם אין לך נתונים פיזיים מרשימים או עוצמות פיזיות גבוהות, אך לו אני הייתי טניסאית צנומה, ודאי הייתי חש ייאוש בכל פעם שהייתי צופה בהנין משחקת, ומבין שהיא יחידה במינה, שהבקהנד שלה הוא מופתי ובלתי ניתן לשחזור, שהיא עילוי וספורטיבי ולא סתם דוגמה למישהי שעבדה קשה.

מנגד, לו הייתי טניסאית צנומה, הייתי מביט בסרינה ומתמרמר עוד יותר, לאחר שהייתי קולט כי גם עוצמות פיזיות אינן מספיקות. האלופה הוכיחה השבוע שוב כי דווקא העוצמות הנפשיות הן שמכריעות את ההתמודדות, והקאמבק מול אזרנקה, בפעם המי יודע כמה בקריירה, הזכיר שאין תחליף לחוסן מנטלי ו-ווינריות מולדת, והיא הרבה מעבר לטניסאית מוכשרת עם מכות עוצמתיות.

מאחר שכך, על אף שנהוג לומר כי המפגש בין סרינה להנין הוא מאבק בין סגנונות ספורטיביים, מבחינתי אלו זוטות בהשוואה ליכולותיהן הנפשיות, ולמעשה ניתן לומר כי במובנים רבים השתיים זהות לחלוטין ומאופיינות באותן התכונות: על פניו הן לא נראות ספורטיביות במיוחד – מי רזה מדי ומי שמנה מדי – אך שתיהן פייטריות נחושות שיודעות להוציא מעצמן את המיטב, שתיהן אלופות בנשמה שמתעלות ברגע האמת, שתיהן ספורטאיות למופת שיירשמו בדפי ההיסטוריה של הענף, מה שהופך את הקרב ביניהן לקלאסיקה אמיתית. אי לכך ובהתאם לזאת, נדמה שאין ברירה אלא לשים שעון מעורר ולכוונו לעשר בבוקר בשבת, ולהצטרף לטיסה למלבורן בחסות קטאר איירליינס. הנאה מובטחת.