המצב ביציע לא מעודד

קיץ 2000. איזי שרצקי לוקח החלטה להקים בקרית שמונה קבוצת כדורגל שתייצג את העיר ואת האזור. הקבוצה, לפי ראות עיניו, אמורה להיות פרויקט קהילתי שייתן זהות וגאווה לא רק לקרית שמונה, אלא לאזור כולו. שרצקי פונה לראש העיר ודורש שבתמורה להשקעתו תהיה קבוצה אחת עירונית, במקום בית"ר והפועל קרית שמונה הקיימות. שוב, גם כאן האמין שרצקי כי אין מקום לשתי קבוצות באזור ורק קבוצה אחת שתייצג את כלל התושבים תוכל להצליח. לאחר מספר שיחות בין ראש העיר לשרצקי, האחרון מקבל את האישור להריץ את הפרויקט שנקרא עירוני קרית שמונה. הוא לא תיאר לעצמו אז שבסיס האוהדים שייווצר כעבור תשע שנים יותיר המון קרחות ביציעים, לא יסחוף אחריו את העיר, ובטח לא את האזור שמסביב.

שש שנים לפני, בקיץ 1994, חגגה לא הרחק מקרית שמונה, הפועל בית שאן עלייה היסטורית לליגת העל. את החגיגות בבית שאן הקטנה לא יכולים לשכוח עד היום. מספרים כי מתוך 15 אלף התושבים אז, 14 אלף יצאו לרחוב לחגוג עד השעות הקטנות של הלילה. מיתוס? לא בטוח. בית שאן סחפה אחריה אלפי אוהדים, כולל לא מעט קהל מהקיבוצים באזור שהזדהו עם הקבוצה. היא ייצגה אזור, לא פלח מסוים של עיר. אפילו חגיגות העלייה של קרית שמונה בקיץ 2007 לא דמו לבאזז שייצרה בית שאן, אדרבא כאשר מבקרים היום באצטדיון בקרית שמונה. כיום, עם הגדלת האצטדיון, סכנת הירידה וההצהרות שרצקי כי יעזוב בעוד שנה, המגרש מאיים להפוך לפיל לבן. הקהל הפוטנציאלי של קרית שמונה רחוק להתעורר – לא בעונה החלומית אשתקד, לא בעונה הנוכחית הגרועה - תופעה שלא רק מסמלת את מעמדה של הקבוצה והגב החלש שהיא שואבת ממי שאמורים להיות רוח גבית לקבוצה פריפריאלית גאה, אלא גם תופעה שמלמדת על הסכנה הקיומית שמרחפת סביב המועדון אם וכאשר הם יירדו ליגה והבוס הגדול יעזוב ב-2010, כפי שהצהיר.

כל זה מפתיע, גם מאחר שמדובר בקבוצה היחידה בארץ שמחייבת את שחקניה לגור בעיר הצפונית. המטרה היא שהשחקנים יתערבבו בתוך הקהילה המקומית, יחושו את צרכיה והרגליה, אך למרות לא מעט פעילות נוספות זה לא מצית משהו יוצא דופן. לקרית שמונה יש את ממוצע הקהל הנמוך בליגה (פחות מ-2,000) חוץ מהכח עמידר רמת גן, עם פחות קהל ממכבי פתח תקווה, למשל, ולא מעט קבוצות שהרבה לפניה.

כדי להבין זאת צריך ללכת מעט לימים שלפני בואו של שרצקי. לפני כן, לתושבי העיר והאזור לא היתה קבוצה בליגות העליונות להזדהות איתה, והם התרגלו לחפש להם אהבה קבועה במקום אחר: בית"ר ירושלים, מכבי חיפה, מכבי תל אביב - כל אחד לפי ראות עיניו. כששרצקי נכנס, להרבה אנשים היה כבר קשה להחליף קבוצה. עבורם צפייה בקרית שמונה בליגות הנמוכות הייתה סוג של בידור, המשחק השני בחשיבתו של סוף השבוע. כמו ללכת לראות כדורגל שכונתי של חברים ביום שישי, כמו מנה ראשונה לקראת הארוחה העיקרית. עם האיחוד קרית שמונה הרוויחה כמה אוהדים, אבל הרוב נשארו בקבוצות הגדולות מדרום לה.

למאיר כהן, קפטן בני סכנין היום ואחד שמנוסה בביקורים במגרש בקרית שמונה, אין בעיה להשוות את הקבוצה של שרצקי לתופעת בית שאן לה היה שותף: "מה שהלך בבית שאן היה פשוט מטורף. כל משחק היו באים כמעט 5,000 צופים מכל האזור. עד היום אנשים עוצרים ברחוב ומדברים איתי על הקבוצה של אז. זו היתה גאווה מקומית אדירה. לפני כל משחק הייתי מקבל עשרות טלפונים מאנשים שביקשו שאני אשיג להם כרטיסים. הייתי מסתובב לפני המשחק עם מספר מינויים ועוד 40 כרטיסים לחלק. אנשים היו יושבים על עצים, משאיות וכל דבר שרק היה מאפשר להם לראות את המשחק. כולם הרגישו חלק מהקבוצה".

"אצלנו", ממשיך כהן, "גם משחקי תחתית נגד סכנין, לא בליגה הראשונה, היו מלווים בטירוף. רק בגלל זה שרדנו אחר כך חמש שנים בליגה. כשהגעתי למשחק בקרית שמונה, הייתי מופתע שהמגרש היה כמעט ריק. לכל אחד שם יש קבוצה אחרת שהוא אוהד מילדות, אבל אצלנו אנשים היו חלק מהקבוצה ורצו קודם את הצלחתה. אנשים היו באים לאימונים וניסו להיות כל הזמן סביב הקבוצה. צריך לזכור שגם אצלנו היו שישה שחקני בית וזה עזר מאוד לחיבור. קשה לי להסביר למה זה לא קורה בקרית שמונה, אולי אנשים לא אוהבים מספיק כדורגל. אולי גם הבעיות הכלכליות גורמות לאנשים לא להגיע. יש גם את עניין הטלוויזיה, אבל אני מאמין שכל אוהד כדורגל מעדיף להיות במגרש. אולי בקרית שמונה צריכים לפנות יותר לנוער ולחלק כרטיסים בחינם".

בקרית שמונה יודעים בדיוק על מה כהן מדבר. בעוד שהקבוצה טוענת שהיא עושה לא מעט בשביל האוהדים, כמו קנית ציוד עידוד, מפגשים עם שחקנים, הליכה לבתי ספר וגנים, יש כאלה בעיר שחושבים שהקבוצה צריך לפעול יותר. יורם ממן, לשעבר ראש חוג האוהדים, חבר מועצה ומי שעתיד לקבל את תיק הספורט בקרוב: "פעמים רבות ניסיתי לגרום לראשי הקבוצה להבין שהם צריכים לעשות הרבה יותר דברים. אם זה ללכת לבתי ספר בכל אזור הצפון או לחלק כרטיסים לילדים בחינם בכדי שיטעמו מכדורגל, אבל אף אחד לא היה מוכן לשמוע. נכון שהקבוצה עושה פעילויות חברתיות, אבל לא מספיק. היא צריכה להיות יותר מחוברת, ללכת למתנ"סים, להתחבר לילדים ולנוער - לפתח דור של אוהדים. השנה נעשו הרבה טעויות בקבוצה ואין כדורגל כמעט בקרית שמונה. אם אין לאנשים סיבה לבוא למגרש, צריך לסדר להם. גם שילוב של יותר שחקני בית יכול לעזור בעניין. שרצקי עשה פה דבר נפלא, ואף אחד לא רוצה שזה יהיה לשווא".

עדי פרג', דובר המועדון, דוחה את התיאוריה של ממן: "ראשית, צריך לזכור שעירוני איתוראן קרית שמונה היא הקבוצה היחידה בארץ שפועלת בצורה כל כך רחבה למען אוהדיה. החל מקביעת מחירי המנויים הזולים ביותר בארץ ועד קניית ציוד לאוהדים, הסעות מסובסדות והקצאת חדר באצטדיון המשמש את חוג האוהדים. יחד עם זאת, נושא האוהדים הרבה יותר מורכב. מדובר בפונקציות של זמן ותוצאה, המובילים בסופו של דבר למורשת. חשוב לזכור שעד הגעתו של איזי שרצקי לקרית שמונה, הייתה הקבוצה בקרבות הישרדות בליגה א' וכמו בכל עיר ללא קבוצה בליגה הבכירה, נאלצו תושבי העיר והאזור להזדהות עם קבוצה מהליגה הבכירה בארץ, בנוסף לאהדתם לקבוצה המקומית. כיום, עם הגעת הקבוצה לליגה הראשונה, אנו עדים לדור חדש של אוהדים שאהדתם היחידה מופנית לקבוצת האם בקרית שמונה. כך שככל שיעבור זמן והקבוצה תמשיך לגדול ולהתקדם בליגה הבכירה, כך גם תתפתח לה מורשת, וההזדהות עם הקבוצה בקרב תושבי האזור תלך ותעמיק".

השאלה היא האם לקרית שמונה יהיה את הזמן הזה. המשחק הגורלי מול הפועל תל אביב יוכל לסמן מגמות בנושא (גם ביציעים), וירידת ליגה עלולה לעצור את התהליך עליו מדבר פרג'. זאת בניגוד, למשל, לקבוצת הכדורסל המפוארת של גליל עליון, שיצרה הזדהות גדולה עם תושבי האזור. זו עוד נקודה חשובה, שקצת מחדדת את השוני בין קרית שמונה לתושבי הקיבוצים באזור, ואולי מסבירה למה חלק גדול מהם לא מזהה בסיפור העלייה של קרית שמונה את הסיפור שלו: בזמן שחלק גדול מקרית שמונה עדיין שומר נאמנות לבית"ר ירושלים, חלק גדול מחובבי הכדורגל בקיבוצים עדיין אוהדים את האדום של הפועל תל אביב. וזה לא ממש משתלב.

שחקני קרית שמונה מתלוננים לא פעם שאינן מקבלים דחיפה מתבקשת מהיציעים. לעמית גל, המנהל המיתולוגי של גליל עליון, יש תשובה קצת יותר אופטימית בנושא: "צריך לזכור שלא כל משחק של קרית שמונה הוא אטרקטיבי. בכל האזור יש 35 אלף תושבים בסך הכל, ואם נוריד את האנשים הזקנים ואת אלה שלא חובבי ספורט, נקבל פוטנציאל של קהל הנמדד בערך בין 6,000 ל-7,000 צופים. במצב הזה, הקהל שמגיע למגרש הוא לאו דווקא קטן".