זהו זה, אחת מסדרות הגמר המשובחות ביותר של העשורים האחרונים הגיעה לסיומה, ולמרות שהכרעה בשניות הסיום של משחק מס' 7 נראתה כמתבקשת לאור התפתחות הסדרה, לא תשמעו קולות מאוכזבים למעט אלה מצד אוהדי מיאמי. האלופה לעונת 2010/11, דאלאס מאבריקס, היא אחת הזוכות היותר ראויות בתואר, אחת האלופות האהודות והמרגשות בתולדות הליגה. בהתאם לכך וכמחווה למארק ג'קסון, שנפרד אתמול מעמדת הפרשן לפחות בזמן הקרוב, תנו קרדיט לגיבורים הבאים:
פג'ה סטויאקוביץ' לא פגע במשחק הראשון ובהמשך הסדרה הלך ונדחק מהרוטציה, אבל דווקא עם סיום המסע הארוך של דאלאס לאליפות, חשוב להכיר בתרומה של הצלף הסרבי. לאורך שלוש סדרות במערב פג'ה שימש כמחליף קריטי בהתקפת המאבריקס, במיוחד מול הלייקרס. היה ברור שנגד מיאמי הוא ייצור מיס-מאץ' רציני מול לברון ובוש, כך שבמובן מסוים הודות לחוסר אפקטיביות שלו בהתקפה, התאפשר לדאלאס להרוויח את התרומה של בריאן קארדינל משני צדי המגרש. במילים אחרות, גם לדעת מתי לא לתפקד זו תכונה חשובה...
ברנדון הייווד עוד אחד שנאלץ לפספס את רוב הסדרה, בגלל פציעה במשחק השני. אומנם הוכח שדאלאס מסוגלת להסתדר מול ווייד ולברון גם ללא הסנטר המחליף הכי יקר בליגה, אבל חוץ מהקרדיט שצריך לתת להייווד על התרומה שלו לאורך הפלייאוף, חשוב לציין כי הפציעה שלו בירך הייתה מגבילה את הניידות שלו באופן משמעותי אפילו אם היה כשיר לשחק.
יאן מהינמי והנה מי שהושלך לבריכה במקום הייווד, לאחר 6 דקות מצטברות בפלייאוף כולו, הצרפתי האלמוני זכה לממוצע של 9 דקות בשלושה מארבעת המשחקים האחרונים בסדרה. אתמול הוא הצליח להפתיע עם כמה ריבאונדים חשובים, ובסיום הרבע השלישי הוכיח לכולנו שבהחלט יש לו טווח קליעה, עם באזר ביטר הזוי.
בריאן קרדינל האלמוני הזה צריך להיות מוכר למי שזוכר את ממפיס גריזליס העמוקה והמאוזנת של יובי בראון, באמצע העשור הקודם. מאז קארדינל הקשוח נפצע ונותח כמעט בכל אזור בגופו, נחשב לעוד שחקן קצה ספסל עם חוזה הזוי, או במקרה הטוב לעוד שחקן לבן שלא נראה כמו כדורסלן, תבנית הרשומה על שמו של בריאן סקלבריני האגדי. אבל בממוצע של כמעט 10 דקות בשלושת המשחקים האחרונים, קרדינל סיפק הגנה פיזית, סחט עבירות תוקף וקלע כמה שלשות חשובות. הוחתם בדאלאס כתחליף לטים תומאס שהודיע על פרישה, נכנס לרוטציה כתחליף לסטויאקוביץ' הוכחה נוספת לכך שלפעמים טיימינג נכון זה כל מה שצריך בכדורסל.
דשון סטיבנסון כאשר דאלאס השיגה מוושינגטון את קארון באטלר וברנדון הייווד בתמורה לפינוי משכורות, סטיבנסון צורף לטרייד כנספח בעל חוזה מיותר. עם הזמן הוא נותר היחידי מבין השלושה שפותח בחמישייה או משחק בכלל. הסטופר ההגנתי שכבר לפני שנים לא דפק חשבון לקינג ג'יימס, איפס את הידית בגמר עם 2.2 שלשות בדיוק של 56.5%. אפשר אפילו לטעון כי המהומה שפרצה בעקבות התגרה בינו לבין אודוניס האסלם, עצרה את הריצה של מיאמי בהתקפה.
ג'יי ג'יי בראה הרכז המחליף הטוב ביותר של הפלייאוף, קודם לחמישייה בשלושת המשחקים האחרונים וסיפק את הסחורה בגדול. אולי הצלע השלישית והצעירה ביותר בטריו העתידי של דאלאס, לצד נוביצקי וצ'אנדלר, שיוכל להשאיר את דאלאס בצמרת הגבוהה גם בשנים הבאות.
ג'ייסון טרי הפסיד את תואר השחקן השישי של העונה ללאמר אודום, אבל זכה בתואר החשוב מכולם וגם בתואר השחקן השישי של הפלייאוף. התגבר על השמירה של לברון ככל שהסדרה התקדמה, ובשני המשחקים האחרונים תפקד כמו מס' 2 לגיטימי לנוביצקי.
שון מריון שמר היטב על ג'ראלד וואלאס, קובי בריאנט וקווין דוראנט בסדרות הקודמות, בנוסף לתרומה התקפית חשובה בגמר המערב. אבל התעלה על עצמו בגמר עם שמירה על לברון, וויד ותצוגות התקפיות, שהוכיחו כי סטיב נאש אינו אחראי בלעדי על מספרי האולסטאר שלו מימיו בפניקס.
טייסון צ'אנדלר עם כל הכבוד לאיחוד הכוחות של וויד, לברון ובוש במיאמי, מבחן התוצאה קובע שהטרייד עבור צ'אנדלר, הוא מהלך העונה של קיץ 2010. דובר כבר רבות על השדרוג בהגנת המאבס שנוצר הודות לצ'אנדלר, אבל חשוב להדגיש שוב את הקרדיט גם בכל הנוגע לעצירת לברון עם כל הכבוד לשמירה של סטיבנסון, מריון ולפרשנויות פסיכולוגיות, צ'אנדלר בצבע הוא הסיבה העיקרית לממוצע של 3.3 זריקות עונשין מצד לברון. אם זה לא מספיק, צ'אנדלר גם סיפק אופציה התקפית בפיק אנד רול ושלט בריבאונד התקפה, הרבה מעבר למה שהסטטס מראים. תרמה לכך העובדה שהוא הצליח להישאר 37.3 דקות על הפרקט, עם ממוצע של 4 עבירות בלבד.
ג'ייסון קיד היו לו כמה איבודי כדור מתסכלים לאורך הסדרה (3.5 בממוצע), אבל זה מתקבל על הדעת אם לוקחים בחשבון את יכולות החטיפה של צ'אלמרס, ווייד ולברון, בנוסף לדאבל-טים שמיאמי ביצעה על הפיק אנד רול. הילד שכבר מזמן לא בן שלושים, אלא הרבה יותר קרוב לארבעים, נאלץ להתמודד בהגנה עם ווייד ולברון בהצלחה לא מועטה לפחות במקרה של האחרון. קיד קלע את השלשות החשובות שלו - באחוזים טובים יותר (43%) בהשוואה לשאר הפלייאוף - ובעיקר תרם מקור הרוח שלו וניהול משחק חכם. זכייה מיוחלת וראויה בתואר האליפות, שבזכותה קיד ייזכר לא רק לפי שנות השיא שלו, אלא גם כמי שבעת זקנתו ושלהי הקריירה, לא בייש את נעוריו.
דירק נוביצקי תופעת הכדורסל הזאת עוד תזכה לסיקור מיוחד משל עצמה, נסתפק לעת עתה בהבעת הדעה שדווקא עם תצוגת 1 מ-12 במחצית הראשונה, או 41.6% מהשדה בסדרה כולה, חזינו בגדולתו של נוביצקי בגמר הזה - כי למרות יער הידיים שהקיף אותו וערבי קליעה גרועים, הג'רמינייטור תמיד סיפק את הסחורה ברבע האחרון. מי שלא האמין כי דירק יתאפס על עצמו ברבע הרביעי גם אתמול, פשוט צריך לצפות מחדש בכל משחקיה של דאלאס בפלייאוף הזה ולהפנים - כל מה שנוביצקי היה צריך בשנים האחרונות והמקוללות, זה צוות מסייע שמסוגל לסחוב אותו הגנתית והתקפית, גם כאשר הוא סובל ממשחק בעייתי - עד לרבע האחרון. מי שהוכתר כלוזר פעמים רבות מדי ותמיד שלא בצדק, הוא למעשה אחד הווינרים הכי גדולים בליגה.
ריק קרלייל אומר שלום למועדון ע"ש דאג קולינס ופליפ סונדרס, של מאמנים טובים-ולא-יותר; לאורך הקריירה שלו קרלייל נתפס כמאמן אפור ושבלוני מדי, אבל בפלייאוף הזה הוא ניהל שיטה, רוטציה ומשחק באופן שמסיר ממנו את התווית הזאת לגמרי: עם זהות הגנתית שלא באה על חשבון התפקוד בהתקפה ולהפך - כדורסל קבוצתי ויפה לעין מבלי להזניח אלמנטים חשובים כמו ירידה להגנת מעבר. על התאמות כגון שילוב קרדינל ברוטציה והכנסת בראה לחמישייה כבר דיברנו; נותר רק להזכיר שאפילו בקבוצת ותיקים רעבים לטבעת ולמודי אכזבות כמו דאלאס, אי אפשר להתעלם מקור הרוח של קרלייל בכל הנוגע לקאמבקים של המאבס ולהתנהלותם האחראית בקלאץ'.
והיה גם משחק ויריבה שעוד ידובר רבות בכישלון שלה. ראינו במיאמי התאמה אחת שנערכה מאוחר מדי: הכנסת מריו צ'אלמרס לחמישייה ואדי האוס לרוטציה, על חשבון מייק ביבי החלש; והתאמה אחרת שלא נערכה בכלל ספולסטורה המשיך לייבש את אריק דאמפיר כפי שקרה מתחילת הפלייאוף, אבל הפעם זה עלה לו באי-מניעת ריבאונדים בהתקפה מצד מריון ובעיקר צ'אנדלר. זו טעות לחשוב שאם בוש, וויד ולברון הורידו ביחד 21.5 ריבאונדים למשחק בגמר, זה מספיק עבור המלחמה על כדורים תועים באזור הטבעת. סנטר מאסיבי כמו דאמפיר הוא האמצעי היחידי בסגל של מיאמי, לבוקס-אאוט על ריבאונדר מסוכן כמו צ'אנדלר. מיאמי תנסה להשיג סנטר שכזה רק עם יכולת סבירה בהתקפה, אבל בהשוואה לתרומה של ג'ואל אנתוני, בהחלט היה מקום לאלתר עם דאמפייר ולתת לו לנקום בדאלאס האקסית.
אבל הסיפור הגדול במיאמי הוא כמובן לברון, וויד וקצת בוש. דווקא הסטייה במסלול הנוח והקל לזכייה באליפות, בנוסף לתפקוד לקוי נוסף מצד לברון במעמד החשוב מכול, עשויים לתרום לחישול הקבוצה בשנים הבאות. אז אומנם "לא חמש", אבל אולי שלוש-ארבע אליפויות? בשביל זה מיאמי צריכה לא רק שיפורים בסגל וקפיצה מנטלית נוספת אצל לברון, יש צורך מקצועי בוער יותר: שיפור התיאום בין וויד ולברון, עם ניצול טוב יותר ליכולות של שניהם ללא הכדור בידיים והרחבת רפרטואר התרגילים בקבוצה, אולי עד לכדי הטמעת שיטה התקפית כללית שתאפשר לכוכבים לאלתר ולקבל החלטות טובות יותר. אי אפשר לציין את כל זה מבלי להתייחס קלות לסוגיית המאמן ספולסטורה ראוי לקבל צ'אנס נוסף, אבל ריק אדלמן הפנוי הוא אופציה מעניינת במיוחד.
