יהיה קשה בלעדיהם

אנחנו צריכים את האיש שראה הכל כדי שיטיף בשער. אנו רוצים לשמוע את זקן השבט מטיח בנו את האמת ולא מטייח את השקר. מצפים לאיש מקצוע בכיר, שבצורה נטולת פניות, ללא פוליטיקה וקלישאות, יאמר את אשר על לבו ואת אשר רואות עיניו. אבל הוא איננו. קליין, שהקים את הכדורסל הישראלי, הפך לגדול מאמניו, ניצח את הנאצים והרוסים, וכל זאת תוך הפגנת מנהיגות, לב רחב ויושר. בקיץ האחרון הוא השאיר אותנו לבד עם הכדור, והלך לשחק במגרש אחר.

אחרי שנים בהן מילאה הפועל ת"א את משבצת "האלטרנטיבה", הפועל ירושלים נכנסה לתפקיד ברצינות, לקחה למכבי גביעים מהיד (אליהו) והתעמתה נגדה בסדרות גמר. נכון שבסופו של דבר זה נגמר בעוד צלחת צהובה, אבל היה מתח כשמכבי עלתה למלחה, היו חיים מחוץ לתל אביב. כשגיא פניני - היחיד אשתקד שעוד בעט בצהובים – חושב על עתידו ביד אליהו, ברור לנו שהאדום היום הוא אפור מאוד.

15 שנים עברו בין האליפות ההיא של הגליל לזו של חולון, ומכבי הגיבה הקיץ הזה בדיוק כמו שהגיבה אז: קנייה מכל הבא ליד, ריקון הליגה מכוכביה והגדלת התקציב. לכל תואר בו זוכה קבוצה שאינה מכבי מוצמד התואר "היסטורי”, ונראה שבשנים הבאות אנו עוד נתגעגע למילה הזו. אל תתרשמו יותר מדי מההפסדים של בירנבוים ושחקניו, חברים, אנו על ספו של עוד מדבר ספורטיבי בכדורסל.

אנחנו אוהבים את מיקי דורסמן כי אנחנו קצת מקנאים בו. מי לא היה רוצה להסתובב בחליפה על הקווים, לאמן את הקבוצה שהוא אוהד ולהיות גם הבעלים שלה? נו...להיות איש אמיד זה אף פעם לא רע. מלבד זאת, דורסמן הביא לחולון ולליגה רוח חדשה, שונה, כזו המתייחסת לספורט כבידור, וכנות דבריו, במיוחד אחרי אירוע החזיז במלחה, הבהירה זאת. אחרי שצעק עונה שלמה "זאב, זאב" ואיים לעזוב, הפסקנו להאמין לו. בסוף הוא מימש זאת, ועכשיו לא רק בחולון מתגעגעים.

על כל יותם הלפרין מוכשר או ליאור אליהו אתלטי מפילים ערימת ציפיות, אבל כדאי שנתחיל להפנים: הכדורסל הישראלי הוא רק כדורסל, בלי ישראלי. אין יותר מ.י.ק.י, “היונה" הנפלד עפה וקטש כבר מזמן לא כותש. השחקנים הישראלים הם לכל היותר כינור שני או שלישי בקבוצות, ולא נראה שבזמן הקרוב יקום לנו שחקן שהוא גם כוכב עתיר כישרון וגם מנהיג על המגרש. כסף, בוסמן, זרים? הכל תירוצים. אולי יום אחד הגוזלים יצמיחו נוצות. נראה שלא.

יסלחו לנו זיו ארז החביב וקטש האנמי, אבל אנחנו אוהבים אש על הקווים. תנו לנו מאמנים סוערים, אמוציונליים, בעלי אגו גדול ונפש רגישה שנעלבת מכל בעל מקלדת. צביקה שרף שנוי במחלוקת, אבל דבר אחד מוסכם: הוא בן אדם מעניין. אחרי שהגיח לפתע ממנהרת הזמן אל משרת מאמן מכבי ת"א, הוא נעלם ומופיע מדי פעם כשהנבחרת משחקת. החשיפה הזו לא מספיק אינטנסיבית עבורנו - המכורים להבעות פניו, צרחותיו וחיתוך דיבורו הייחודי. מבחינתנו, הר הגעש האנושי כבה.

בניגוד לכדורגל, הכדור הכתום תמיד הגיע לחבלי ארץ מרוחקים מאזור המרכז ושם על מפת התודעה הספורטיבית מקומות כמו קיבוץ מעיין ברוך, עמק יזרעאל ואילת. הנסיעה הארוכה לעמק החולה והעובדה שמשחקים כדורסל עשרה קילומטרים מגדר המערכת תמיד סיפקו לנו אשליה שיש לנו מדינה גדולה ונורמלית. הקבוצה מכפר בלום העניקה לשחקנים אווירת קולג' ולנו אליפות אחת מרגשת, אבל עכשיו האיחוד עם הגלבוע השאיר את החבר'ה מהגד"ש חסרי בית וחסרי זהות.

ידענו שיום אחד כל הטוב הזה ייגמר: המסירות החכמות, ניהול המשחק מקצה הבקבוק, הקליעה הרכה מכל טווח אפשרי, ההשקעה העצומה וההוק-שוט האהובה. כל אלה עברו ליוון, יחד עם האישיות הצנועה והאהובה. וויצ'יץ' היה הזר הכי ישראלי שיש. אלמלא המבטא הזר, עוד היינו בטוחים שהוא בן היישוב ספיר ולא יליד העיר ספליט. יש שחקנים שאי אפשר לשנוא, גם אם גדלת באוסישקין, והקרואטי הוא אחד שכזה.

כשאנשים אינם, חשים בחסרונם ביתר שאת. קלישאה, אבל נכונה. שאול אייזנברג הוא נהנתן, חובב סיגרים, פרובוקטור, יהיר ובעל פה גדול, אבל איפה, איפה השכונה שהוא עשה לנו בליגה. אוסישקין איננו, הקבוצה המפוארת בליגה הארצית ונשארנו עם זיכרונות מכמה ימים יפים. בקיצור, ליגה בלי הפועל ת"א עולה אפילו לשימון בבריאות, אז יאללה, שמישהו יקנה אותה מאייזנברג ויחזיר אותה אלינו.

לקחו את הילד הכי מופרע בבית הספר, זה שאומר מה שאף אחד לא רוצה לשמוע ובועט במוסכמות, גזמו לו את התלתלים, הלבישו אותו יפה, שילמו טוב, ואמרו לו שמעתה הוא המנהל. פעם אפי בירנבוים צעק שהמלך הוא עירום והממלכה רקובה, כיום יש למזרחי ושות' שקט באוזניים. אחרי 30 שנים במגרשיה העלובים של ליגת העל, אפשר להבין את הרצון של בירנבוים ליהנות מהטופ האירופי, אבל הבעיה היא שלא קם לו יורש. איפה המורדים הצעירים? ספרו כבשים ונרדמו.