מה בדיוק השאלה?

מאז שנכנס אלן אייברסון למשרדו של הג'נרל מנג'ר של הסיקסרס בילי קינג וביקש טרייד, העובדה ש-AI הוא הרבה יותר מכדורסל רק הלכה והתחדדה עוד יותר. עכשיו שהוא נחת בדנבר בתמורה לאנדרה מילר, ג'ו סמית' ושתי בחירות דראפט 2007 סיבוב ראשון, אפשר לעצור ולבדוק את העניין לרגע.

29 הקבוצות בהן לא שיחק אייברסון מעולם נשאלו אם הן מתכוונות לנסות לסגור טרייד שיביא את התשובה העירה, כולל הסברים מדוע כן ומדוע לא; פרשנים הסבירו למי הוא מתאים, למי הוא לא, למה זה יילך ולמה לא, בגלל שהוא סקורר, כי הוא אנוכי, ווינר, חבר רע לקבוצה, יש לו לב ענק, אין לו ערכים מקצוענים; היו שטענו שהקלע השני בליגה (31.2 נקודות) יותר מפריע מעוזר, אחרים התקוממו על חוסר הכבוד לאחד הגדולים בהיסטוריה של המשחק.

לכולם היה מה להגיד, וכל אתרי הספורט האמריקאים שמכבדים את עצמם השאירו את הנושא הבוער בכותרת הראשית שבועיים שלמים (עם הפסקות מתודיות), כשההתרחשויות האחרות נדחקות הצידה. 180 הסנטימטרים על 75 הקילוגרם שמרכיבים את "התשובה" עוררו ומעוררים יותר עניין מהטרייד של שאקיל אוניל למיאמי והפלירטוט של קובי בריאנט עם הקליפרס, ולפי התפיסה הרווחת הם יותר טובים ממנו בכדורסל.

אז מה יש בו שמעורר כל כך הרבה אמוציות?

אייברסון הוא אחד השחקנים המושמצים בתולדות הספורט, וקשה לחשוב על אחד שיש ניגוד חריף יותר בצורה שבה הוא נתפס בציבור. רוב התקשורת המרכזית בארה"ב מפמפמת לנו שמדובר בשחקן אנוכי, שפוגע בכימיה הקבוצתית, חונק את משחק ההתקפה, ושיש לו בעיה עם משמעת. מאידך, הכתבים שלא שייכים למיינסטרים הממוסד מהללים את האנרגיות והכשרון הבלתי נדלים שלו, שיהפכו לדעתם כל קבוצה בה ינחת לטובה פי כמה.

על אייברסון אפשר בהחלט להחיל את הקלישאה שאפשר רק לשנוא אותו או לאהוב אותו, אבל אי אפשר להשאיר אדישים.

עכשיו השאלה הבוערת בעולם הכדורסל היא איך הפגע הרע החדש של דנבר יסתדר עם הפגע הרע הישן שלה, כרמלו אנתוני, שיישב בחוץ עד ה-20 בינואר. "אייברסון יאהב את דנבר ב-14 המשחקים הקרובים", התלוצץ ג'נרל מנג'ר אנונימי מהמזרח, וביטא תחושה נפוצה שהבחור רק רוצה לזרוק סל, ואחריו המבול. פרשן יאהו, אדריאן ווג'רנובסקי, כבר מסתכל לימים שאחרי חזרתו של מלו. "במוקדם או במאוחר יהיו בעיות על הפרקט", הוא קובע. "הבעיות אפילו עשויות להתחיל בלילה הראשון שכרמלו ואייברסון ישחקו ביחד".

ווג'רנובסקי אף מכנה כ"מציאות מעוותת" את המצב בו AI בן ה-31 יתפוס את תפקיד קול הניסיון והחוכמה בקבוצה, במקומו של אנתוני, שהוכיח מבחינת פרשנים רבים במדיסון סקוור גארדן שהוא עדיין לא שם. מבחינתו ומבחינת רבים הוא אדם הפכפך ובלתי אמין, בעוד בצד השני של הסקאלה סוגדים לו כמי ש"keepin' it real" בדיוק בגלל שהוא לא טורח להתחנף לאף אחד.

"אייברסון חייב להגיע לקבוצה בה הוא יקבל תפקיד קטן יותר", פסק סטיב קר באתר יאהו בשבוע שעבר. "כי אם הוא הכוכב הראשי אז הוא זורק 25 פייד אווי למשחק. קבוצות לא רוצות מישהו שלא מגיע לאימונים, מבריז לפעילויות הקבוצה וחותר תחת המאמן. וככה זה היה לכל אורך הקריירה שלו. בעונות האחרונות הוא לקח את כל הזריקות של אנדרה איגודאלה וכריס וובר, ופעם הוא לקח את הזריקות של ארון מקי ודיקמבה מוטומבו". עכשיו תקראו שוב את המשפט האחרון. מומלץ אפילו לעשות זאת פעמיים.

קר, אחד הפרשנים השקולים והמקצועיים בנמצא, מלין על הזריקות שאייברסון לקח בזמנו על חשבונם של שני נגרים מדופלמים, מקי ודיקמבה, אותם, ואת הנגרים האחרים בקבוצה, סחב הגארד הבלתי נלאה על גבו עד גמר ה-NBA ב-2001, העונה בה זכה בתואר ה-MVP. הזלזול הזה בעילוי כמו אייברסון מספר לכם את כל מה שאתם צריכים לדעת על עולמו של האיש.

"הוא אדם שממש ממש נעים וכיף להיות בחברתו", כתב עליו השבוע מאמנו לשעבר ג'ים אובריאן באתר של ESPN. "חבריו לקבוצה מאוד אוהבים אותו, למרות שלא תמיד הם נהנים לשחק איתו".

התפיסה ש-AI הורס יותר מאשר עוזר נובעת מהפערים הקיצוניים בין תפיסות העולם של רוב מאמני ופרשני הכדורסל מצד אחד, ורוב הפרשנים מהזן החדש מצד שני, כמו גם שחקני ה-NBA.

מהרגע שהגיע לליגה אייברסון סומן כאויב הציבור מספר 1. הוא ישב בכלא (טען לחפותו, ובסופו של דבר קיבל חנינה), הוא פוינט גארד שאוהב להחזיק בכדור ולזרוק הרבה, הוא לא אוהב שאומרים לו מה לעשות, יש לו אינספור קעקועים ותספורת corn rows, אופנה שהחלה אצל אסירים שחורים. כשבעונת הרוקי שלו שבר שיא עתיק יומין של רוקי בשם ווילט צ'יימברליין, וקלע מעל 40 נקודות במשך חמישה משחקים רצופים, הוא הואשם שאינו מבין את מקומו ומעמדו; כשבוטל כתב האישום על אלימות כנגד אשתו לשעבר, הוא נותר פושע בעיני הרוב; וכל עונה שהסיקסרס נכשלו בה האקסיומה שטוענת ששחקן כמוהו לא יכול לנצח רק הפכה נפוצה יותר.

עכשיו אומרים לנו שקואץ' קארל יהיה זקוק לשני כדורים, שהתשובה ומלו ייאבקו על השליטה בקבוצה. שוכחים שאנתוני הוא לא מסוג הסופרסטארים שצריכים את הכדור מתחילת ההתקפה כדי לקלוע, מדובר בשחקן ש-60 אחוזים מהנקודות שלו מגיעות מאסיסטים של החברים, אחרי תנועה טובה בלי כדור וחסימות למכביר. הוא כנראה כבר לא יזרוק 24 פעמים למשחק, אבל יהפוך לשחקן יעיל יותר (מאבד 3.8 בממוצע העונה).

אייברסון מעולם לא זכה לשחק עם שחקן כל כך כשרוני בפילי. רבע (!) מהזריקות של הסיקסרס (עד שהתבקש לשבת בבית) יצאו מהידיים המקועקעות שלו, כש-41.3 אחוזים מהן צללו פנימה. בסופו של דבר שליש מהנקודות היו רשומות גם הן על שמו, אבל זה לא ישכנע את מי שגדל על בוב קוזי, לארי בירד או ג'ון סטוקטון. מתמטיקה פשוטה תספר לכם ששליש גדול מרבע, וגם שהעונה הוא מוסר 7.3 אסיסטים למשחק.

"כל השחקנים הגדולים בליגה אנוכיים במידה כזו או אחרת", מסביר פול פירס, שקיווה לשתף פעולה עם הכוכב (לשעבר) של פילי. "זה מה שמפריד בין שחקנים שנבחרים לאולסטאר וכאלה שמועמדים כל שנה לתואר ה-MVP".

ואם ב-MVP עסקינן, נזכיר שאותו אייברסון, עם אותה אנכיות, אותה רתיעה מאימונים, וגם עם אותם קעקועים, זכה בתואר ב-2001 ונעצר רק בגמר, על קבוצה טובה בהרבה משלו, הלוס אנג'לס לייקרס. בפלייאוף הוא הגיע לגבהים חדשים, ובין היתר קלע פעמיים 50 נקודות בסדרת חצי הגמר מול טורונטו ו-וינס קרטר. לפתע, לאחר שהפך לווינר מוכח, התקשורת האמריקאית הפכה את עורה והתאהבה בו. היא, כמובן, טענה שהוא הוא זה שהשתנה, אבל העובדה שברגע שפילי חזרה להפסיד, אך ורק בגלל ניהולו הכושל של הג'נרל מנג'ר בילי קינג, AI חזר להיות אותו שחקן בעייתי שלא יכול לנצח.

קשה לאנשים לבלוע אותו כי סגנון המשחק שלו הכי רחוק שרק אפשר מ"קלאסי". הוא משובץ באותו תפקיד, פוינט גארד, בו משחק סטיב נאש, שניים שרחוקים אחד מהשני כמרחק מזרח ממערב. בעוד הקנדי הוא מנהל המשחק האולטימטיבי, רכז אולד סקול אמיתי, שכל הזמן מחפש את החברים שלצידו, אייברסון מחזיק לא פעם בכדור במשך רוב שעון ה-24, וזורק יותר מכולם.

בסיקסרס הוא היה חייב לעשות זאת, כי אף אחד אחר לא עשה את העבודה. כשהוא היה באולסטאר, הסיפור היה אחר לגמרי, ול-AI יש שני תארי MVP של משחק הכוכבים כדי להוכיח זאת (2001 ו-2005). גם בנבחרת ארה"ב 2004 שכשלה בסידני, לא תמצאו ציטוט אחד של שחקן/מאמן/פרשן שמלין על האנוכיות שלו. כי הוא לא יותר אנוכי מקובי בריאנט, לברון ג'יימס, ודווין וויד, שלא מוסר לאף אחד ברגע שהשעון מתחיל לתקתק. גם לא לשאקיל.. בטח לא לשאקיל.

הלב, התשוקה, האומץ, הווינריות והקשיחות שלו אינן מעניקות לאייברסון נקודות זכות. אלא אם כן הוא מנצח, כי כמו שאוהבים לומר - America loves a winner. איזה עוד שחקן בהיסטוריה נכנס כמוהו לטבעת פעם אחר פעם, כשהוא עצמו במשקל רבע עוף (אפילו כותב שורות אלה שוקל יותר ממנו, פור קרייסט סייק)? כמה כוכבים גדולים שיחקו עם סגל כל כך חלש, מאמן כל כך חלש ומנהל כל כך חלש?

סליחה, חבר, תקבל על זה קרדיט רק כשתחזור לנצח.

הקבוצה החדשה שלו היא ללא כל צל של ספק הכשרונית ביותר שאי פעם ידע, ומתאימה לו כמו כפפה ליד. יש לו את השחקנים הקשוחים מתחת לסל, מרכוס קמבי, אדוארדו נאחרה ורג'י אוונס; יש לו מאמן שרק רוצה לרוץ ולרוץ, ג'ורג' קארל; יש לו קלעי שלשות, ג'יי אר סמית', ומחליף יעיל, ארל בויקינס; ויש לו מישהו שסוף סוף יידע לנצל את המסירות שלו בצורה הטובה ביותר, כרמלו אנתוני. עד ששני האחרונים יחזרו הקבוצה תהיה מעין מודל משופר של פילי 2001, והכדור יהיה בבעלותו של AI, עם אותו מספר זריקות שהתרגלנו אליו (23.3 בממוצע לאורך הקריירה), ורק בחצי השני של ינואר יגיע המבחן האמיתי.

הנאגטס, שמחזיקים במאזן 9:14 ובמקום השביעי במערב, הם כרגע הקבוצה השנייה הפוריה בליגה, עם 108.8 נקודות למשחק, 2 פחות מפיניקס. היכולת ההגנתית של קמבי (2.7 בלוקים), ושאר הגבוהים, הידיים הזריזות (2.2 חטיפות) ובעיקר הרגליים הזריזות של AI - יתניעו מתפרצת אחר מתפרצת אחר מתפרצת. וכדי לקבל את הפנומן הזה, הג'נרל מגנ'ר של הנאגטס, רקס צ'אפמן, לא צריך היה לוותר על שום דבר שידיר ממנו שינה.

כרמלו מן הסתם כבר לא יקלע 31.6 למשחק, אבל לבחור יש שכל, והוא רוצה לנצח, ולכן יסתדר עם חברו החדש. ויהיו מספיק זריקות לכולם, כי הקבוצה במקום הראשון בזריקות מהשדה (85.2), ומספר הזריקות רק יילך ויגדל ככל שהמתפרצות יהפכו תכופות יותר יותר. זו הסיבה שקארל עובד באימונים עם שעון של 16 שניות. ספיקיניג אוף קארל, הוא מספיק חכם ומנוסה כדי לא ללכת ראש בראש עם AI כשלא צריך, ואוהב שחקנים אקסצנטריים כמוהו. אייברסון, מצידו, יהנה שוב מנוכחותו של מאמן רציני ובעל סמכות, כמו בימים העליזים (פחות או יותר) עם לארי בראון.

השילוב של כלים התקפיים נדירים ופועלים שחורים יגרום לכך שכולם ייהנו מנקודות קלות. לצופים זו תהיה חוויה (הנאגטס ממוקמים בתחתית הליגה בתפוסת קהל) והקבוצה תוכל סוף סוף לחשוב על לאיים על ההגמוניה של טקסס-אריזונה במערב, דבר שלא הייתה מסוגלת לעשות ללא שחקן הרכש החדש. האם זה יספיק לאליפות? נחכה לחודשים מאי ויוני.

אז עכשיו קינג, שניסה להעביר את אייברסון כבר כמה שנים, קיבל בתמורה לאחד השחקנים הגדולים אי פעם את מילר וסמית', הראשון רכז מצוין, השני משכורת מהלכת שהגיעה רק כדי לסיים את העונה ולעזוב. פילי תקווה לבחור גבוה בדראפט, ולבנות קבוצה סביב מילר ואיגודאלה. בדנבר נראה את אייברסון משחק כאילו כל דקה היא האחרונה שלו, כדי לענות למעסיקיו החדשים והישנים על השאלה, כמו גם לתקשורת, לאוהדים, לכם ולי. מה שבטוח הוא שלא כולם יאהבו את התשובה