מאז שנבחרת הדייויס חזרה לבית העליון בשנת 2007, מזכירים שוב ושוב את החשיבות שבהישארות בבית העליון. יכול להיות שזה עוזר לשחקנים, ויכול להיות שזה יקרה גם השנה. השאלה היא בעצם למה להישאר בבית העליון? אחרי הכל, נבחרת הדייויס הישראלית מורכבת ברובה משחקנים שעומדים בפני פרישה מטניס מקצועני. הרעיון במיתוגה כאחת הנבחרות המובילות בעולם נועד כדי למשוך בני נוער לספורט הלבן ולשדרג אותו, רק שבפועל ריבים שונים של שני מוסדות ותקציבים שבקושי היו קיימים חיסלו מצד שני את התפתחות הטניס בקרב בני הנוער בארץ.
ביום שבו הראל לוי ונועם אוקון יפרשו מפעילות, וזה לא רחוק, קשה לראות מי משחקני דור ההמשך יוכל למלא את המשבצת. באיגוד הטניס אוהבים לשלוח לנו הודעות לעיתונות עם כותרות על הישגים של טניסאים צעירים באליפויות אירופה מסוימות לאומות ובסבבים קטנים לנוער בעולם. בפועל, ישנן עובדות אחרות שקובעות כי מצבו של דור ההמשך של הטניס הישראלי רע יותר מאי פעם.
כשדודי סלע היה בן 17 הוא דורג תשיעי בעולם לנוער וכיכב בטורנירי הגרנד סלאם עד גיל 18, שלא לדבר על ההופעות האדירות של שחר פאר בטורניר האוראנג' בול שנחשב לאליפות העולם לגילאים הצעירים. הראל לוי דורג במקום ה-38 לנוער ונועם אוקון במקום ה-67. כיום, אין שום טניסאי ישראלי עד גיל 18 ברשימת 200 הראשונים בעולם לנוער, וגם אין אף צעיר מתחת לגיל 20 שמופיע באיזשהו מקום בדירוג העולמי לבוגרים. הטניסאי הבולט ביותר מהדור החדש הוא גלעד בן צבי, שנחשב לפני שנתיים-שלוש להבטחה ואפילו היה לישראלי הראשון מאז דודי סלע שהשתתף באליפות אוסטרליה הפתוחה לנוער. בפועל, ההתקדמות שלו נעצרה ובגיל 20 הוא תקוע במקום ה-689 בעולם. אמיר ויינטרוב היה למעשה מי שסומן לפני כמה שנים כשחקן היחידים הבא של נבחרת ישראל. אמרו עליו שהוא כישרוני במיוחד, אבל גם הוא לא הצליח להתקדם בעולם, פרש והספיק לחזור, וכיום הוא מדשדש סביב המקומות 350-400 בעולם.
אומרים שחילופי תפקידים בצמרת הטניס הישראלי אמורים לשרת את הענף הזה בעתיד הקרוב, כאשר היחסים בין איגוד הטניס למרכז הטניס יתהדקו, אך עם זאת לא נראית באופק שום תכנית מסודרת לטיפוח והצלת הטניס בארץ, כפי שנהוג במספר מדינות אחרות בעולם. נכון להיום, נראה שהצלחת הנבחרת הישראלית אמורה לדבר רק להורים עשירים מאוד, שמוכנים להשקיע סכומים אדירים בפנטזיה של להפוך את ילדיהם לכוכבי טניס, ובהנחה שהסיכויים לכך הם נמוכים. ככה זה כשאין יותר מדי תמיכה מהמוסדות בספורט כל כך יקר וכל כך פופולארי. יכולים לספר לכם עד מחר על טורנירים "יוקרתיים" ברפובליקה הדומיניקאנית ובאיי באהמה, אבל בפועל מה שקובע אם יש לנו דור המשך זה הדירוג העולמי, נציגים ישראלים בטורנירי גרנד סלאם לנוער ובאוראנג' בול, ישראלים שלומדים ומתאמנים באקדמיות היוקרתיות בעולם וצעירים שעושים את טבילת האש שלהם בטורנירים הקטנים של הסבב המקצועני בגיל 18.
כל זה לא קורה נכון לעכשיו, ומה שאנחנו רואים זה בעיקר חבורה של טניסאים בני 20-23, שטסים ללא מאמנים לטורנירים נידחים במדינות עולם שלישי, ולא מצליחים להסתדר מול המגוון הגדול של סגנונות הטניס בהם הם נתקלים, משום שהם רגילים להתאמן מול אותם יריבים בארץ.
דווקא לנוכח העתיד הקרוב הבעייתי, חשוב להבין את חשיבות המשחקים מול אוסטריה. הם כבר לא נוצצים כמו המאבקים מול רוסיה. לא מדובר בחצי גמר גביע דייויס. השארם קהה, השיק נשחק, אבל דווקא המשחקים מול אוסטריה, אלו שלא דומים ברמת העניין למפגשים קודמים בגביע דייויס, הם אולי החשובים ביותר: לנסות להמשיך לקיים את האשליה כדי להשאיר את חיידק הטניס אצל עוד ועוד ילדים. מי יודע, אולי בסוף זה גם יניב פירות. כי אם זה ייגמר עכשיו, זה באמת יהיה כואב.
לא נוצץ. סתם חשוב
16.9.2010 / 23:55